האם המחשוב הלביש הורג את האיש הרגיש?

בעיר אחת היה איש אחד שקם לבוקר אחד. היו לו טלוויזיה לבישה ומיטה לבישה וכלב לביש וילד לביש. וכל בוקר הוא קיבל את המדדים של גופו והבין שאם הדופק שלו גבוה אז הוא בטח כועס עכשיו. ואם הלחץ דם שלו נמוך אז הוא בטח לא מרגיש טוב ושצריך מיד להתחבר לרופא הלביש שמיד יבדוק, האם הוא מבשל איזה משהו, אולי מחלה שיש לה איזו תרופה לבישה או אולי אלרגיה מהנעליים הלבישות החדשות.

וערב אחד הוא יצא לנווט והלך ברחוב וקיבל הודעות דרך השעון הלביש על דברים חדשים שהוא חייב שיהיו בבית. כי אוטוטו החורף מגיע ואיתו הגרסה החדשה של המעיל הלביש. ובדרך הביתה, בין ההולכים והלבישים הוא ראה ילד עם טיפות מים שנוטפות מהעיניים. אז הוא עצר את מד הצעדים הלביש ואמר לילד: ״חייבים לתקן ומהר. עוד תהיה לך קורוזיה במערכת הניווט הלבישה. ״זה בסדר, זה רק דמעות עצב״. ״עצב? שאל האיש הלביש – "מה מידת הטמפרטורה שלך? ומה לחץ הדם? בטוח אפשר למלוא מקום שנוכל להטעין את הגוף באנרגיה זמינה שבטח תשפר את המדדים ובכלל? מה זה עצב? לא מכיר כזה סטטוס באקולייזר״.

״זה בסדר, אמר הילד. אני פשוט מזמן אחר״.

עזבו את המחשבים, הניחו לטאבלטים ותנטשו את כל הסמארטפונים. כי מעכשיו הכל לביש. אחרי שאפילו אפל (Apple), נפרדה מחזון האב ג׳ובס והשיקה לראשונה את הגאדג'ט החדש, Apple Watch, זה כבר ברור, אנחנו בעידן המחשוב הלביש. מעתה לא נתחבר אל הנתונים, אלא הם יצאו מאיתנו. לענקיות הטכנולוגיה כבר ברור שהברית הקדושה בינינו לבין הסמארטפונים העתיקים, צועדת ליעד חדש. מעתה הכל נמדד, לכל מספר יש משמעות והוא נרשם, מחושב ומעובד מיד לנתונים שישפרו את מה שגופנו ייצר.

אני יודע, האנשים שמבקרים את המהפכות, הם אלה שתמיד מפחדים מהם, כך אומרים כולם. אבל בקו התפר הזה שבין המעבר להיותנו דטה בייס מהלך, כזה שנלמד ממנו כמה קלוריות שרפנו בדרך לקולנוע והאם הבחור שמולנו שעבר את הכביש וענד משקפיים שמהם אפשר היה לראות שהוא צורך תכנים על כתבי עת משפטיים וממתין לתשובה לגבי כרטיס להופעה של לאונרד כהן בחודש הבא. קופצת התראה עתידית לא קטנה: האם אנחנו לא הופכים עצמנו לאנשים שלא חוקרים, שלא מסיקים ושאפילו כמעט לא מחדשים.

קחו את עולם הרשת כדוגמה. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות איש או אישה שהם מה שנקרא ״חיית רשת״, שנונים כתער, זריזי תגובה, אצבעותיהם מצייצות ועינם כבר שזפה אתמול את הסרטון הוויראלי שיעשה רעש מחר. והנה, כשנפגוש את אותם אנשים נבונים, נגלה שבמציאות הם הרבה פחות ״זורמים״. כי למה להתאמץ ליצור קשר עין, אפשר לשלוח אימוג׳י חמוד, ולמה בכלל לשבת ולשתוק מול הטיילת, כשאפשר לשלוח תמונות שצילמנו ולכתוב למישהו בכנות אמיתית, אך רגעית: ״פייר, ריגשת״.

ועכשיו תחשבו שאין מדובר רק בעולם הרשת החיצוני, אלא שבעצם מעכשיו נפיק נתונים יבשים מתוך גופנו ומשם הם יכנסו למערכת המידע. כן, הנה השיר שמתאים בדיוק לדופק המהיר של הריצה בשלב הספרינט, והנה העובדה השמורה והחותכת שאנחנו צורכים יותר מים ממה שהיה לפני חודש אולי בכלל משמעותה 57% של הסתברות לסוכרת. וכל זה עוד לפני שהגענו לערב ההשקה ההוא שהבטחנו שנקדיש את עצמנו לחבר הטוב, אבל הרטט הזה שביד שמאל, פשוט מסמן שיש הזדמנות להכיר את החמודה שממש ממול.

ועוד מחשוב לביש פה ועוד אפשרות למקסם נתונים שם  והכל, כמובן, מגובה בפיצ׳ר חדש חדש שעזר לשפר כישורי ראייה לזקנים מאיזה כפר נידח. ובעוד כמה שנים נגלה, שמאושיית רשת שגם ככה קשה לה לתקשר בשפה בינאישית עם עוד דמויות אחרות, הפכנו לשום דבר חוץ מעצם מפיק ידע שאיבד את הרצון לחקור. וכיצורים שרק מבוססים על קבלת מספרים שמעובדים למצב חדש, נשכח מושגים מהעבר הרחוק כמו התמודדות, תהליך, אבל וחס וחלילה אפילו לחלום.

אז נכון שכל המחשוב הלביש יסייע למניעת מחלות ואיתור תרופות חדשות. אבל ההתמקדות הגוברת בניטור וספירה מעלים קצת חשש שאם תהיה תקלה וכולנו נישאר יתומים למשל כמה שעות מעיבוד נתונים, נהפוך קצת למחשב שבסך הכל מחכה שמישהו יאתחל אותו מחדש. וממש כמו שאנשים שנמחק להם היומן ואין להם מושג אם הם מאחרים לאיזה מקום, ממש ממש עכשיו. נהיה גופים חסרי בינה רגשית בסיסית, לגבי מה פירושו של הלב הדופק כי הטלפון צלצל או הקווץ׳ הקטן הזה שמרגישים כשהילד הקטן עשה את הצעד הראשון שלו.

אז כבוד לאפל ולשאר הענקיות וכמובן שהמחקרים הרפואיים חשובים עד מאוד. אבל שנייה לפני שניהפך למשועבדים לשיגעון התיעוד והסטטיסטיקה, חשוב גם להשאיר פתח קטן למשהו שלא מבוטא בשום גרף ושלא קיים סיכוי שנמצא לו עדכון, גם אם נישאר מנוטרים עד הסתיו. כי בדיוק ברגעים האלה שאין לנו מושג מה יהיה, קורים הדברים המשמעותיים באמת, שמייצרים ידע חדש שיישאר. מתי שהוא בעתיד, כשגם המחשוב הלביש יהיה כבר עבר, אלה הדברים שיהיו עדיין החשובים באמת.