איך נוצר מנהיג?

רבים מכם מכירים אותי מתפקידיי המקצועיים. כיום אני משמש כמנהל הפעילות של היטאצ'י (Hitachi) בישראל, ומאחוריי 12 שנות ניסיון בתפקידים שונים בענף ו-17 שנות ניסיון של ניהול ופיקוד.

נעניתי לאתגר של אנשים ומחשבים, עם פתיחת המיזם החדש שלהם, אני וה-IT שלי.

זהו סיפור אישי שלי, סיפור על האנשים ועל אבני הדרך בחיי שהשפיעו באופן ישיר על הקריירה שלי ועל מה שאני. סיפור שכיום, בסביבות גיל ה-50, השכלתי לראות בו את חלקי הפאזל שיצרו מנהיג. כן, אני תופס את עצמי כמנהיג.

מנהיגים נבנים מאבני דרך שונות, נוצרים מאישיות שונה ומושפעים מאנשים שונים, וזו הסיבה שלכל מנהיג יש את הסגנון שלו – על חוזקותיו וחולשותיו. מהסיפור האישי שלי תבינו שכמעט כל חיי הבוגרים היו סביב הנהגה. את התובנות לאיזה מנהיג אני כיום ומה השפיע עליי בחיים קיבלתי בקורס מנהיגות שנערך ב-2015 במיאמי בבית הספר IMD, שעוסק במנהיגות.

הסיפור האישי שלי, שיובא כאן בשני חלקים (היום ומחר), יתמקד באבני הדרך ובאנשים הבאים: אימי זהבה ז"ל, גידול ילדים, תנועת הצופים, אשתי יהודית, הצבא וילדיי.

אימי זהבה ז"ל

נולדתי בחודש השמיני במשקל 1,680 גרם. על זה הייתה בדיחה במשפחה, שאין לי סבלנות ואני רוצה הכול מהר (גם מי שעובד איתי כיום יגיד את זה).

לפני כ-50 שנה, ילד במשקל כזה בפגייה היה בסכנת חיים, ולכן נדרש להאכיל אותו מהר כדי שיגדל. מה מאכילים עיראקים? אורז בחלב, כמובן. את המחיר על כך שילמתי הרבה שנים אחר כך… כל תקופת הילדות הייתי שמן וכולם ראו את זה מלבד אימי. היא הסבירה לי שזהו מבנה הגוף שלי וכולם פשוט מקנאים בי.

אלי משה ואימו, זהבה ז"ל. צילום: אלבום משפחתי

בתקופת הלימודים הייתי ילד בעייתי מאוד. גם פה כולם ראו את זה מלבד אימי. היא הסבירה למורים שמדובר בילד מקסים, שהבעיה היא שלהם (מוכר לכם?) ושהם פשוט לא יודעים להסתדר איתו. בכל פעם שהמורים הזמינו את אימי לפגישות (ולא בגלל שהייתי הילד הכי טוב…) יעצתי להם שעדיף להם לא להזמין אותה, כי היא תסביר להם היכן הבעיה שלהם. הם לא האמינו לי עד שפגשו אותה.

בבית נחשבתי לילד עקשן, שמנהל את חייו באופן עצמאי. אבא שלי ראה בזה מרדנות וחוצפה, בעוד שאימי ראתה בזה ילד אחראי, שלוקח שליטה על חייו. היא עודדה אותי להמשיך כך וביקשה מאבי שיניח לי. כשנכשלתי בבחינות, אימי מיהרה להסביר ש-"הבחינה הייתה קשה מדי…". כשלא התעוררתי בבוקר לבית הספר, אימי ניגשה למיטה ואמרה: "תישאר בבית היום, לא יקרה כלום".

כיום, כאב לארבעה ילדים, אני מבין שאין זו השיטה הנכונה לגדל ילדים, ונדרש להתאים את מידת ההכוונה והמשמעת בהתאם לילד. זה לא פשוט, אבל אין ברירה.
אימא שלי הייתה אישה ללא השכלה תיכונית. היא גידלה את ילדיה על סמך אינטואיציה בלבד. האם יכול להיות שכבר אז, בחושיה הבריאים, הבחינה בתכונות המנהיגות שלי? מי יודע…

גידול ילדים

ועכשיו משהו על גידול ילדים, אתגר שרבים מכם בוודאי התמודדו איתו או יתמודדו בעתיד.

רוצים להכשיר ילדים מגיל צעיר למנהיגות? למדו אותם לא לפחד מכישלונות, לא להיות מתוסכלים גם אם נכשלים. חנכו אותם להוביל, לקבל החלטות, למדו אותם לדבר על חולשות (נהלו איתם שיחות על החולשות שלכם), תנו להם תחושה תמידית שאתם מאמינים בהם.

העניקו להם פרסים על מאמץ ולא רק על תוצאות. ולפני שהזכרים שבינינו מעבירים את כל האחריות לבת הזוג (כמו שאני עשיתי, בטיפשותי, במשך שנים), אציין שעל פי כל המחקרים, ילדים מקבלים ביטחון מהדמות האבהית בבית ובנות הופכות להיות מנהיגות טובות יותר בגלל קשר חזק עם האב.

כעת, אני מציע לכם לקרוא שוב את הפסקה שלמעלה ולהחליף את המילה "ילדים" במילה "עובדים".

תנועת הצופים

לצופים הצטרפתי כשהייתי בכיתה ד', לשבט צופי רמת חן. בכיתה ט' התחלתי להיות מדריך. מכיוון שגרתי בשכונת נווה יהושע ברמת גן, שהיא שכונה פחות נחשבת מרמת חן, נתנו לי להדריך תלמידי כיתות ד'-ה' של שכונת סלמה ג', שגם אז נחשבה לשכונה של ילדים "בעייתיים".

זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי כמנהיג. ראיתי ילדים שמגיעים ללא תלבושת אחידה, כי אין מי שיקנה להם, ילדים שמאחרים ועוד ועוד. היו גם תופעות של אלימות והכול החל בבית, עם הורים קשי יום ומשפחות הרוסות. הילדים האלה היו הסיבה המרכזית שהמשכתי להדריך במשך שנתיים נוספות, עד כיתה י"א.

אפשר לומר שאז הבנתי בראשונה, כבוגר, מהי משמעות המילה מנהיג. פתאום אתה מבין שיש כאלה שרואים בך מנהיג, אתה הופך עבורם דמות לחיקוי. אתה מבין את גודל האחריות, גם ברמה האישית. להוציא אותם לטיולים של כמה ימים ולמחנות קיץ של כמה שבועות, ולהבין שהדבר הכי חשוב לך הוא להחזיר אותם הביתה בשלום. בנוסף, למדתי את מה שאז לא היה ברור: לאפשר לכל ילד להשתתף בפעילות, גם אם להוריו אין את היכולת הכספית לממן אותה עבורו.

באחד מהטיולים נוצר מצב שמחצית הקבוצה לא יכולה הייתה להשתתף עקב בעיות כספיות. ביקשתי מאימי להכין מאכלים עיראקיים טיפוסיים, קובות וסמבוסק, כדי שנוכל למכור אותם ובתמורה שתתקבל נממן את היציאה של הילדים שלא יכולים היו לשלם. זה הצליח. מכרנו הכול, אבל זה הספיק רק לחצי מהדרישה הכספית של השבט. את החצי השני דרשתי מראש השבט לממן, לאחר שסיפרתי לו איך השגנו את המחצית הראשונה.

קיבלתי מכך עוד שיעור בחיים כמנהיג: מנהיגים לא מקבלים את המציאות כפי שהיא. במידת הצורך, הם פועלים לשינוי המציאות על ידי הגדרת חזון ותוכנית לביצוע, ורותמים יחידים לכדי קבוצה מגובשת עם מטרה אחת. בתנועת הצופים למדתי פרק חשוב במנהיגות: אחריות.

בחלק הבא: על יהודית אשתי, הצבא והילדים.

הכותב הוא מנהל הפעילות של היטאצ'י בישראל.