ערים חכמות: מדברים על זה וממשיכים לחפש תקציבים

עיר חכמה הפכה להיות אחד הנושאים המרכזיים שעומדים על סדר היום של ראשי הרשויות המקומיות. זה כבר לא באזזז ותחת הכותרת הזו נכנסים פעילויות ושירותים שקשורים בפיתוח העיר, בשיפור השירות לתושב, באנרגיה, בהגברת הביטחון ובהתייעלות. המחסום העיקרי לעיר החכמה ברשויות המקומיות הוא זה התקציבי.

אלה המסקנות העיקריות מסקר מעניין שערכה באחרונה קבוצת מילגם, שחקנית מרכזית במחשוב במגזר המוניציפאלי, שעובדת עם 160 רשויות מקומיות. מטרת הסקר הייתה לבחון את המצב של הערים החכמות והשתתפו בו 40 מנהלים בכירים במגזר המוניציפאלי – שליש מהם בדרג של מנכ"לים וראשי רשויות.

הנתון המרכזי שעולה מהסקר הוא ש-63% מהמשיבים ציינו שברשות שבה הם עובדים בדקו בשנה האחרונה פרויקטי עיר חכמה, ורבים מאלה שענו שלא בדקו השנה פרויקטים בתחום העריכו שהדבר ייעשה בשנה הבאה. בקרב אלה שהשיבו כי הם לא מתכוונים לבחון פרויקטי עיר חכמה (37%), הנימוק היה מחסור בתקציבים, פערים בסדרי עדיפויות, משאבים ופערי ידע והבנת התחום. כ-40% מהמשיבים ציינו שנושא העיר החכמה הוא בסדר עדיפות גבוה אצלם.

שאלה מעניינת אחרת שעלתה בסקר היא מהם התחומים שהכי מעניינים את הרשויות בכל מה שקשור לעיר החכמה. התשובות היו: אנרגיה, מים ואפליקציות שירות לתושב. נתון אחר שעולה הוא שהמרכיב הטכנולוגי הוא לא הקריטי ביותר במעבר לעיר החכמה, אלא היבטים אחרים, כמו תקציב וסדרי עדיפויות.

טומי דויטש, ראש תחום ערים חכמות במילגם, אמר כי "להבנתנו, בטווח הקרוב, ככל שהפתרונות יהיו אטרקטיביים כלכלית ונקודתית, סיכויי הטמעתם בקרב הרשויות יגדלו".

הבעיה: החיבור לתשתיות המחשוב הקיימות

תוצאות הסקר משקפות בהחלט את הלך הרוח שקיים בשוק המוניציפאלי בתחום זה – הלך רוח שבא לידי ביטוי בכנסים שונים שנערכים בהשתתפות ראשי ערים ומנמ"רים במגזר המקומי. חלק מהבעיה התקציבית עליה הצביעו בכירי הרשויות אינה בהתקנה הפיזית של רכיבי העיר החכמה אלא בחיבור לתשתיות המחשוב הקיימות. ברוב הרשויות מדובר בתשתיות מיושנות, שמבוססות על מערכות מגרסאות שלא יכולות להתאים לרכיבים הטכנולוגיים הקשורים בביצוע עיר חכמה. גם התקנת מצלמות ברחבי הערים ועל גבי רמזורים דורשת חיבור לתשתיות מידע בבק אופיס של מחשבי העירייה. זה לא דבר מובן מאליו והמשמעות של החלפת התשתיות הללו יקרה ביותר ולא יכולה לבוא מהתקציבים השוטפים של הרשות, אלא אם כן היא החליטה להשקיע בתשתיות אלה מראש, ללא קשר לעיר החכמה.

זה מביא אותנו לנקודה עליה דובר לא מעט באחרונה: המחסום התקציבי עלול להגדיל באופן משמעותי את הפערים בין הרשויות, במיוחד בין הערים שהמעמד הסוציו אקונומי שלהן גבוה לאלה שהוא נמוך. סביר להניח שבשליש מהרשויות המקומיות, שנמצאים לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במעמד סוציו-אקונומי גבוה, פרויקטים של עיר חכמה שנבחנים כעת יבשילו הרבה יותר מהר מאשר ברשויות שנמצאות בפריפריה, וההשלכות של זה ברורות.

ראשי השלטון המקומי מתריעים על כך גם בשיחות שלהם עם משרדי הממשלה. מצלמות ברחובות הערים צריכות לשפר את תחושת הביטחון באותה מידה בין אם מדובר בתושבי תל אביב או בתושבי שדרות או קריית שמונה. שירותים חכמים שמקלים את הקשר של התושב עם העירייה חשובים לא פחות לתושבי ירוחם מאשר לתושבי הרצליה.

מכאן שהטיפול במחסום התקציבי לא צריך להישאר על שולחנם של ראשי הערים והישובים הנוספים, אלא להיות אינטרס לאומי ממשלתי ולהגיע מתקציבים מיוחדים, שימריצו את הרשויות ללכת לעיר חכמה ולא רק לבחון את הנושא. אם זה לא יקרה בקרוב, המציאות תחזור לממשלה כבמורנג, משום שראשי רשויות יהיו בלחץ ויתחילו להשקיע בפרויקטי עיר חכמה על אף שאין להם כסף. את המשך התסריט אנחנו כבר מכירים: גירעונות, שביתות ובסוף משלם המיסים מכסה את החובות.

יש לקוות שאולי בכל מה שקשור לעיר חכמה, תהיה בצד השני ממשלה חכמה, שתזרים את התקציבים המתאימים לרשויות – תקציבים שהיא ממילא תצטרך להעביר אותם, במוקדם או במאוחר.