הקרב על התחבורה השיתופית

נושא התחבורה השיתופית הולך ותופס אחיזה בעולם. ביותר ויותר ערים מופעלים שירותים בתחום זה, כמו אובר (Uber). בישראל, משרד התחבורה מקשה בשלב זה על כניסת התחום. שר התחבורה, ישראל כץ, נתן עד כה גיבוי לנהגי המוניות והודיע כי לא יאפשר הפעלת שירותי מוניות על ידי נהגים פרטיים – הן בגלל רגולציה והן בגלל החובה להגן על ציבור נהגי המוניות.

אלא שנראה שמשהו זז בממשלה: בדיון שקיימה אתמול (ג') ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת אמר דרור גנור, נציג משרד התחבורה, שיש מגעים בתוך הממשלה על מנת לקדם את הנושא. זאת, לאחר שיו"ר הוועדה, ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה), העביר ביקורת קשה על משרד התחבורה וקרא לו לצאת מהקיבעון שלו בתחום.

כמו כן, הצעת חוק שמקדם בימים אלה ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד), ושדובר עליה בדיון, אמורה להסדיר את נושא התחבורה השיתופית. ח"כ אוחנה כתב לאחר הדיון בעמוד הפייסבוק (Facebook) שלו כי "בדרך כלל אני זהיר בנוגע לתחזיות עתידיות. הנה קביעה: איתי או בלעדיי – תחבורה שיתופית מקוונת בישראל היה תהיה!"

כיום, נהגי המוניות כבר לא מתנגדים לרעיון ועל פי דברים שאמר יהודה בר אור, יו"ר איגוד נהגי המוניות, הם העלו רעיונות להוזלת תעריפי הנסיעה ב-35% לנוסע השני וב-50% לנוסע השלישי.

במה בעצם מדובר?

ההגדרה של נסיעה שיתופית היא שיתוף נסיעה בין אנשים שמעוניינים להגיע לאותו יעד והם חולקים מסלול נסיעה אחד. המשמעות היא שנהג יוכל להסיע כמה נוסעים ביחד, הנוסע ידע כמה אנשים ייסעו איתו ופחות או יותר גם כמה זמן תיארך הנסיעה ומה יהיה המחיר.

היא פועלת בעזרת אפליקציות שמאפשרות לכל אחד להסיע נוסעים בעבור תשלום. זמינותו של האינטרנט ועידן המובייל יצרו את המודלים של הכלכלה השיתופית. הסעה המונית שיתופית היא אחד הביטויים לכך ויש לה השלכות לא רק על ענף התחבורה אלא על כל עולם התעסוקה, הפנאי ונושאים חברתיים-תרבותיים נוספים.

היתרונות של התחבורה השיתופית ברורים: חיסכון כספי, צמצום השימוש ברכבים פרטיים, הקטנת עומסים והקטנת זיהום האוויר. השימוש בנסיעה שיתופית יכול להשתלב עם המגמה לעודד שימוש בתחבורה ציבורית. לפני כמה ימים פורסם על מיזם חדש בנושא, שמאפשר להזמין מונית תוך כדי נסיעה ברכבת, המונית תחכה לנוסע ביציאה ותאסוף עוד כמה אנשים שנוסעים לאותו היעד.

השירותים השונים של התחבורה השיתופית

יש בתחום התחבורה השיתופית אפליקציות מאפליקציות שונות. אחת מהן היא פיק אפ (Pick Up), שמאפשרת לשתף, דרך המדיה החברתית, אנשים שנוסעים באותה דרך. היא לא גובה תשלום מהנוסעים אבל דורשת תשלום כשמדובר בארגונים עסקיים.

בקמפוסים של אוניברסיטאות יש אפליקציה ואתר שנקראים טרמפיאדה, שמוסרים מידע על סטודנטים שמוכנים להסיע את חבריהם ליעדים משותפים. דבר דומה קורה במקומות עבודה, ששכללו את התחבורה השיתופית במודל הישן – זו שבה כמה עובדים נובעים למקום העבודה באותו אחד. הם מעודדים את העובדים לעשות זאת באמצעות פורטלים פנימיים שמאפשרים לקבל מידע בנושא.

יש גם את השירותים הידועים, כמו זה של Waze, שמתווך בין נוסעים למסיעים ומסייע לסגירת העסקה הכספית בין הצדדים. בארץ נמצא השירות בימים אלה בפיילוט, ונהגים ונוסעים רבים כבר משתמשים בו.

השירות הידוע ביותר בעולם התחבורה השיתופית הוא זה של אובר שכאמור, עדיין לא חוקי והפעלתו נמצאת במחלוקת ובדיונים בין החברה, משרד התחבורה, נהגי המוניות וגורמים אינטרסנטיים אחרים. המודל של אובר, כמו גם מודלים אחרים של תחבורה שיתופית, לא נקי מסיכונים וסכנות. נשאלת השאלה האם יש להחיל על שירותים אלה את אותם כללים רגולטוריים שחלים על כל נהג תחבורה ציבורית בישראל או לייצר כללים גמישים יותר. יש גם את עניין תעריפי הביטוח שיושתו על נהגים שיסיעו אנשים בתשלום. על פי כל הסימנים, חברות הביטוח לא מתכוונות לעשות הנחות לנהגים שירצו להצטרף למהפכה הטכנולוגית בתחבורה.

השורה התחתונה: הסעה המונית-שיתופית היא עובדה קיימת וצודקים אלה שטוענים שעל הממשלה להפסיק לטמון את הראש בחול ולהתנגד לחדשנות, אלא להיערך לזה כראוי, כולל מתן מענה לפרנסתם ועבודתם של נהגי המוניות המפרנסים אלפי משפחות בישראל. כמו בדברים אחרים, השאלה המטרידה היא: מה יהיה קודם – מדיניות ממשלה או צונאמי טכנולוגי שיקדים אותה ויקבע עובדות בשטח, עם פוטנציאל לאיבוד שליטה?