לעשות משהו בחיים

בתוככי בית הסוהר…

הדלת הכבדה הוגפה מאחוריו והבריח השמיע קולות של נקישה. באור הקלוש שהבליח מבעד סדק שבקיר הבחין ארתור בשמיכה אחת דקיקה שעתידה לשמש אותו ב-50 שנות המאסר שנגזרו עליו. הוא לא הבין עד תום מה בדיוק היה עוונו, אבל לצערו שופטיו גם לא התעמקו בדבר. אחת היא להם פקודת השליט העריץ: להושיבו מאחורי סורג ובריח. והם פסקו את גזר דינו לחומרא.

חורף קשה פקד את האזור. השמיכה היתה רכושו היחיד וארתור שמר עליה מכל משמר. הוא לא ההין לפרוס אותה על הרצפה הקרה ולשכב עליה, לבל תתחכך באבנים המחוספסות, תתבלה ותתפורר, והוא יאבד את החפץ היחידי שיש לו עלי אדמות. כל לילה היה נשכב על הרצפה הקשה, ומכסה עצמו בדחילו, נזהר שלא למותחה. לא פעם היו פוקדים אותו חלומות ביעותים מזעזעים, בהם היה רואה את שמיכתו קרעים, קרעים. בהקיץ היה מפצה את עצמו בחזיונות נעימים על השנה האחרונה למאסרו, או-אז "יפנק" את עצמו ויכרבל את כל גופו בשמיכה. חציה על הקרקע חציה ממעל, והוא בתווך.

ככלות החורף פג עיסוקו בשמיכה ושעמום נורא החל פושה בו. פעם ביום היה סוהר משליך לעברו לחם עובש ובקבוק מים דרך האשנב, והוא מנגד היה מוציא אל הסוהר את שהיה צריך. בזאת הסתכמה פעילותו היומית. ארתור חש על סף השגעון. הוא הבין כי אין לו סיכוי לצאת ממאסרו, אך כל תקוותו היתה שיארע לו נס אשר יזמן לו תעסוקה. לפחות יתעסק במשהוא מועיל שיתן ערך לשעותיו וימיו.

"אתה רוצה לטחון קמח?"

באחד הימים התרחש מאורע נדיר בבית האסורים. ביקור קצינים בכירים. מפקד בתי הסוהר ערך סיור במסדרון התאים, וכל אסיר הורשה להציץ ולבקש ממנו בקשה אחת. "אני משתגע", פלט ארתור לעברו ביאוש, "ספק לי תעסוקה. לפחות שיהיה לי משהוא שימלא לי את היום". להפתעתו העצומה הלה הגיב בחיוב ושאל: "אתה רוצה לטחון קמח"?

"בהחלט", השיב מיד, ופלט עשרות ברכות ואיחולים. האשנב נטרק על פניו, והוא החל לפנטז ולתכנן את העתיד הזוהר. את שקי החיטים יערום ליד הקיר הצפוני, את הקמח שיטחן יסדר בשקים ליד הקיר הדרומי, ובתווך יציב את הריחיים, והוא…

תכלס, חור וידית, זה מה שנתנו לו. סוהר חמור סבר קדח חור בקיר תאו, התקין בו ידית ריחיים, והסביר לו כי מן העבר השני של הקיר עומדים ריחיים גדושים חיטים. "אם ברצונך להימנע משעמום, סובב נא את הידית כמה שעות שתרצה", פלט הסוהר בצאתו מהתא.

היו לארתור 101 שאלות לשאול את הסוהר הקודח שסיים את מלאכתו, אך הלה מילא פיו מים, והותירו עם סימני שאלה רבים. מדוע הוא לא זכאי לראות את הפירות של עמלו? מי יושב בתא השני? מדוע שפר מזלו של האסיר מעבר לקיר לראות את הריחיים, למלא בהן חיטים ולצרור את הקמח?

ובכלל, האם הלה צווה לעקוב 24 שעות אחר הריחיים כדי למלא חיטים בעת הצורך ולרוקן את הקמח בהתמלא המיכל? לאיזה צד לסובב את הידית?

מתוקה שנת העובד

תשובות לשאלותיו הוא לא קיבל, אך למרות הכל לא היה קץ לאושרו הרב של ארתור. הוא החל לסובב את הידית במרץ רב, פעם אחורה ופעם קדימה, כדי לצאת ידי כל הספקות, ודמיונו הסתובב עמה ביחד בסחרור. בעיני רוחו הוא חזה בפועלים הפוערים עיניים נדהמות לנוכח הקצב המהיר שבו הוא מפעיל את המכונה. שקי קמח נערמים במהירות זה לצד זה, משלוחים בהולים של גרעיני חיטה זהובים מגיעים אל בית הסוהר ומובלים היישר אל התא הסמוך לתאו, ואסירים בעלי זרוע מניפים אותם באחת ושופכים את תכולתם.

יומו הראשון בעבודה חלף והגיע הלילה. מתוקה שנת העובד.

היה זה הלילה הטוב בחייו מאז התרגשה עליו הרעה. לפני שנרדם הוא לא שמע מאומה מעבר לקיר. היה זה אות ומופת עבורו כי אכן זריז וחרוץ הוא, לבטח האסירים המופקדים על המכונה נפלו גם הם מותשים על משכבם, מתפללים ששנתו תארך. אך הוא לא עמד לספק את מאווייהם. השכם בבוקר הוא לפת בחדווה את הידית, החל לסובבה אט-אט, כדי לבשר ל"שותפיו" מעבר לקיר שיום עבודה חדש בפתח. כעבור דקות אחדות הוא כבר היה מיוזע ומאומץ מעבודה רבתי.

חיטים. קמח. חיטים. קמח. אח…

המשך יבוא.