להתמודד ולבטוח בחיים

לפני כשנתיים העולם עמד מלכת לחברי הטוב ובני משפחתו. באותו יום נחתה עליהם פצצת אטום שיכלה לרסק אותם, בעת שהתבשרו שבגופו של בנם מחמדם בן ה-12 מקננת המחלה הארורה.

שבועיים קודם לכן, התגלה בבדיקת CT, גידול בגודל של ביצה שלחץ על המעי הדק. הגידול חסם לחלוטין את המעבר, וגרם לו לאבד כ-10 ק"ג תוך שבועיים. הרופא המטפל ניסה להרגיע אותם וטען שרוב הסיכויים הם שהבדיקה הפתולוגית לא תגלה משהו ממאיר. אבל למגינת ליבם הוא טעה, ועולמם כמעט שחרב עליהם.

ראש המחלקה היה ענייני וניסה להרגיע. הוא המליץ להתחיל לאלתר בטיפולים כימותרפיים. חברי ואשתו, יצאו מהשיחה בתחושה קשה אבל מאוד נחושים ומלאי תקווה. מחשבות רבות טרדו את מוחם ולא היה להם זמן לשקוע בהלם ודיכאון.

להשאיר המון מקום לאופטימיות

מיד כשנודע לי מהמקרה, התגייסתי ביחד עם אשתי לעזור להם גם חומרית וגם רוחנית. הצלחנו לרתום את כל דיירי השכונה לסייע להם בדרכים שונות. ליוויתי את ידידי ורעי בשנתיים אחר כך באופן צמוד, וההתנסות הקשה הזאת לימדה אותי ואותם להביט על החיים בעיניים אחרות. בסיעתא דשמיא, בנם החלים לחלוטין והוא בריא לגמרי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. תודה לאל.

התפעלתי מאוד מהתפקוד של חברי ואשתו בתקופה לא קלה זו. מעולם לא עלתה במוחם השאלה "למה". יש בעולם דברים שבני אדם לא אמורים או לא מסוגלים להבין. בהחלט לא קל לראות את הילד שלך סובל, אבל צריך להיות חזקים. זה לא פשוט, אבל מי שמבין שעליו לעבור דרך מנהרה ארוכה וחשוכה כדי להגיע אל האור שבקצה השני, מי שבמקום להתעסק בתלונות ובטענות, משאיר המון מקום לאופטימיות – שורד ומנצח.

בחרתי לשתף אתכם בדברים ששמעתי מחברי בתום התקופה הקשה. בעיקר מה הוא למד מהנסיון הקשה. לא שיניתי הרבה את "שיעורי החיים" שהרצה בפניי; לקרוא, להפנים, ולהתחזק באמונה וביטחון.

שיעור ראשון לחיים: תשמרו על הדאגות בפרופורציה

רוב הדברים בחיים אינם עניינים של חיים ומוות, אולי דברים רציניים, אבל לא של חיים ומוות. בזמן בו שהינו בבית החולים, ראינו המון חיים ומוות, לכן ידענו שאנחנו ממש ברי מזל.

ראינו ילדים שנולדו עם לוקמיה ועברו שנתיים של טיפולים שלא תמיד הצליחו, ראינו ילדים עם התפרצות שנייה של המחלה הארורה, ועם התפרצות שלישית ורביעית.

ראינו אינסוף כאב, סבל… ומוות. כל מה שרצינו היה לעבור את זה. לא העלינו בדעתנו מהו "טיפול אגרסיבי" עד שבילינו כמעט שלושה חודשים רצופים בבית החולים, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אשתי ואני במשמרות מתחלפות. ממש עבודה במשרה מלאה.

תודה לאל, הייתה לנו עזרה כלכלית, עזרה עם הילדים ועזרה בכל השאר. הקהילה שלנו הייתה באמת נפלאה. מספר נשים בישלו לנו ארוחות במשך אותה תקופה. משהו עשה בשבילנו קניות כל שבוע, ואפילו נכנסו אלינו אנשים כדי לכבס ולהדיח כלים. זה הכוח של חברות בקהילה. זו כוחה של אחדות. כשהבנו שיש מי שדואג לבריאותנו, רווחתנו וקיומנו היומיומי בכל רגע ביום, ושולח לנו "מלאכים" טובים, הדאגות סרו מליבנו.