חוק הפייסבוק? חוק הפלסטר!

"חוק הפייסבוק (Facebook)" החדש, כלשון העם, אותה הצעת חוק ששרת המשפטים והשר לביטחון פנים יביאו למליאת הכנסת, לאחר שאושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, משאירה אותנו עם חצי תאוותנו בידינו. אולי אפילו רבע.

החוק, שנושא איתו הבטחה להילחם באלימות ברשת – בפייסבוק, אבל לא רק – באמצעות צווי בית משפט, שיורו לרשתות החברתיות להסיר פוסטים או פרסומים מסיתים, או לספקיות התקשורת המקומיות שלא לספק גישה אל הפרסום, לא פותר את הבעיה. הוא רק מסתיר אותה יפה מעינינו, כמו שכבת טיח או צבע על גבי פרצה בקיר שלא תוקנה.

התוצאה האופרטיבית היא שאנחנו, תושבי ישראל, לא נראה את הפרסום המסית. הוא יוסתר מעינינו. הוא לא יורד מהרשת, וגם לא יגיעו אל המפרסם ויבואו איתו חשבון. כל שיעשו הוא, כמו שאומרים הילדים, "כאילו". הפרסום ייעלם מבחינתנו אבל מבחינת שאר העולם – הוא עוד שם.

כשהמסית ממזרח ירושלים, לדוגמה, יעלה פוסט הסתה לרשת וזה יוסתר בצו בית המשפט, הוא ימשיך להופיע באם המעלה אותו מחובר לרשת פלסטינית או ירדנית. הלקוחות שלו – אליהם כיוון – עדיין יראו אותו. אוכפי החוק שלנו לא בהכרח יגיעו אליו, לא יתפסו אותו ולא יענישו אותו – והוא ימשיך בשלו. הם רק יסתירו את הפוסט מעינינו הדואגות, בבחינת הקלישאה הידועה ולפיה "מה שאינך יודע – לא פוגע בך", והפילוסופיה הענפה של "עץ נופל ביער ריק מאדם ולא עושה רעש".

בדרך זו, יכול הכותב, שפרסומו ירד אחרי הליך משפטי מהרשת הישראלית, להעלותו מחדש שוב, במקום אחר ברשת, ושוב הישראלים יוכלו לראות אותו. הנה הוא שוב באוויר, שהרי לא באמת הגענו אל המפרסם ולא באמת הענשנו אותו. וכל זאת נכתב כאן, כאילו ברור מתי הפרסום הוא "הסתה" ומתי אינו, ויש מי שאמון עלינו שיידע לעשות את אותה האבחנה.

השיימינג – מחוץ לחוק הנוכחי

אבל באמת חצי תאוותנו בידינו, שהרי האזרח הפרטי, זה שמסיתים נגדו בפרסום ויראלי מביש, אותו שיימינג שאנחנו לומדים לחיות לצידו בשנים האחרונות, לא יכול לעשות דבר. החוק החדש דילג עליו. הוא מדבר על הסתה, לא על לשון הרע ודיבה. הוא גם לא מרחיב עצמו להגנה על הפרטיות, שנפרצת ברשת מידי יום ביומו, ולא עושה שירות טוב לדואגים מהפרות של זכויות יוצרים. לאלה עוד נכונה דרך ארוכה בצווים ניסיוניים, בתפילה לשופט אמיץ או מקורי, בהתפלפלות משפטית של "היקשים" ו-"התאמת החוק הישן לימינו", ובעוד כל מיני טלאים ובעיות, שהמחוקק לא פתר ובית המשפט העליון כמעט שחסם בגופו, במספר פסיקות מקשות, את מעט השופטים בערכאות הנמוכות שנתנו לפרקים מעין פתרונות.

אז מעבירים חוק חדש, שלא פותר דבר, אלא כאמור – רק מסתיר את הבעיה. פלסטר במקום ניתוח. לא מוריד פרסומים מהרשת ולא מאתרים את המפרסם, אלא מונעים מאיתנו מלקרוא אותם. בנוסף, במקום לנצל את ההזדמנות ולהרחיב את החוק לפתרון בעיות קיימות באכיפת חוקי הפרטיות, הדיבה והפרות הקניין הרוחני, הוא מיועד אך ורק כנגד "הסתה", כאשר המילה הזו, הטעונה כל כך, תתפרש על ידי אנשי הפרקליטות בלבד. מהי "הסתה?" כמו פורנוגרפיה, לא ידעו להגדיר אותה אך ידעו לזהות אותה. ולאיש הפרטי שמסיתים נגדו לא נותר אלא להמשיך ולטפס על אותם קירות חלקלקים שבהם נמצאים לפעמים זיזים של שופטים חריגים.

הוחמצה פה הזדמנות. ולא, המאמר הזה הוא לא "הסתה" נגד החוק. רק דעה. תשאירו אותי באוויר.

הכותב עומד בראש ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין, מחבר הספר "ארץ דיבת חלב ודבש", בעל משרד עצמאי המתמחה בתחומי קניין רוחני, פרטיות ולשון הרע.