סיכול ממוקד

ככול שמתארכים הדיונים בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בנושא חוק החתימה הדיגיטלית, הולכת ומתבהרת תמונה עגומה ומדאיגה ביותר. היא מדאיגה גם בראיה נקודתית, אך גם בראיה הרחבה יותר – בקלות הבלתי נסבלת שבה מקבלים החלטות במדינה הזו.

למי שלא ממש בקיא בפרטים, להלן תקציר: בשנת 2001 יזם מיקי איתן – אז יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, את חוק החתימה האלקטרונית. בעקבות כך, מינתה הממשלה שתי חברות פרטיות שיהוו גורמים מאשרים – הגופים שבאמצעותם מיושם החוק. נכון להיום נותרה חברה אחת בשוק – קומסיין, בראשות זאב שטח. החברה השניה הפסיקה לפעול ואחד ממנהליה – עו"ד יורם הכהן, עבר לעבוד במשרד המשפטים, ומשמש כיום בין היתר כרגולטור האחראי על קומסיין.

במשרד הממשלתי המתאים החליטו שלא יכול להיות שאדם אחד, בעל חברה פרטית שמשקיע כל כך הרבה – מצליח לתת שירות טוב. אם הוא לא מתלונן, חשבו שם, סימן שהוא מרוויח. שומו שמיים! לא יקום ולא יהיה! באותו משרד הגיעו גם למסקנה, שמי שאשם בכך שהחברה השנייה שהייתה גורם מאשר נסגרה, היא החברה הראשונה, שהצליחה לשרוד במשך 10 שנים. ומה המסקנה? צריך לחוקק חוק כדי לסגור אותה.

נכון, זו לא לשון החוק, שהרי מדינה דמוקרטית לא מחוקקת חוקים נגד אדם או חברה ספציפיים, אולם זו המשמעות שלו. המציאות האבסורדית היא שאילו החברה היחידה שמשמשת כיום כגורם מאשר לא הייתה שורדת, בכלל לא היה מתקיים דיון בחוק, ואף אחד לא היה שומע על חתימה אלקטרונית. מכאן, המסקנה המתבקשת היא שהחוק שנוסח על ידי טובי המשפטנים, הוא חוק שנועד לבצע סיכול ממוקד באדם אחד.

חבר הכנסת מאיר שטרית, שהממשלה הקודמת – בה היה חבר, העבירה את החוק הטיפשי הזה – צריך כעת לחלץ את הממשלה הנוכחית מהבוץ. אז מה עושים? הולכים לפשרה. הממשלה רוצה להיות גורם מאשר? שתהיה. קומסיין בסך הכל דורשת שלא ייפגעו בעסקיה. אם החוק יעבור, תוך שלוש שנים תהיה הממשלה גורם מאשר לכל דבר, ותתחרה בקומסיין. אלא שאליה וקוץ בה: היא לא תוכל לפרסם את זה ותהפוך לגורם מאשר במחתרת (זו לא בדיחה – כך נכתב בהסכם הפשרה). אחרי שלוש שנים תהיה הפרדת כוחות: הממשלה תנפיק תעודות אלקטרוניות לפקידיה הבכירים שצריכים לבצע עסקאות ולאשר מסמכים בצורה אלקטרונית, ו-"כל השאר" – האזרחים הפשוטים, ילכו לקומסיין. כלומר שבישראל לא תהיה תעודה אחת, אלא שתיים: אחת למסעודה משדרות או לגברת כץ מרמת אביב, והשנייה למר זליקוביץ' – הפקיד הבכיר שעובד במשרד ממשלתי. התבלבלתם? גם אנחנו.

מדוע אף אחד לא עוצר ושואל: "רגע, בשביל מי ובשביל מה צריך את החוק הזה?". הרי הממשלה היא הרגולטור של הגורם המאשר – היא יכולה לגרום לכך שיקומו לו מתחרים. כבר אמרנו שבישראל 2010 הרבה יותר קל לחוקק חוק מאשר לאכוף חוקים קיימים?

השורה התחתונה: הוויכוח על החוק כבר חרג מזמן מהנושא עצמו, שכבר לא כל כך חשוב למען האמת. הוויכוח כעת הוא על זכותו ויכולתו של הסקטור הפרטי לשרוד ולספק שירותים שהממשלה לא צריכה להתערב בהם. לו הייתי אני נציגן של כל אותן חברות שמנהלות כעת את המאבק בקומסיין, הייתי מצטרף לזאב שטח במאבקו – לא מפני שאני דואג לפרנסתו, אלא משום שאת מה שהממשלה עושה כעת לקומסיין, היא יכולה לעשות מחר בבוקר לכל אחד ואחד מהם.

ועוד משהו: איני מכיר אישית את זאב שטח. הוא לא ביקש את עזרתי והוא גם לא זקוק לה. אך חשוב שנהיה ערים כולנו להצעות חוק בלתי סבירות בעליל, שאחר כך משפיעות על כולנו.