התעשייה המסורתית – Out; התעשייה החדשנית – In

שבוע העבודה הנוכחי הסתיים ב-ועידת התעשיינים השנתית, שערכה היום (ה') התאחדות התעשיינים בתל אביב, בסימן תעשיה 4.0. חלק מתכני הוועידה הסבירו את הכותרת: ב-2018, הדיבור בקרב התעשיינים מפסיק להיות על "תעשייה מסורתית", שהיא מילה מכובסת ללואו-טק, אלא על "תעשייה מבוססת", שמשלבת טכנולוגיה, חדשנות ובעיקר חשיבה מחוץ לקופסה. המסר הזה עבר כחוט השני בדברים שאמרו בנאומיהם בכירי ההתאחדות ושרי הממשלה, ובפאנלים השונים.

אולם, אף לא אחד ממאות האנשים שישבו באולם השלה את עצמו שישראל, בשנת ה-70 שלה, מתקרבת למימוש החזון הזה. המציאות היא כמעט הפוכה ועצובה. היטיב להגדיר זאת מנכ"ל רשות החדשנות, אהרון אהרון, בדו"ח האחרון שלה, שם נכתב כי בישראל מתנהלות שתי כלכלות – האחת היא תעשיית ההיי-טק, שמייצאת ברובה, והשנייה היא התעשייה היצרנית, שעדיין מפגרת מבחינה טכנולוגית. לא מדובר רק בעניין של מיצוב או תדמית – הן באות לידי ביטוי גם בכך שמפעלים רבים, שלא השכילו להשקיע בטכנולוגיה וחדשנות, מתמודדים עם קשיי קיום, העדר יכולת להתמודד עם מתחרים בחו"ל, ועלויות ייצור ותפעול כבדות. זאת, בנוסף לאתגרים אחרים שיש להם, כמו שער הדולר והיצוא.

התובנה שעל התעשייה המסורתית להשקיע בחדשנות אינה חדשה והיא חוזרת על עצמה בכל הכנסים של התאחדות התעשיינים בשנים האחרונות. אבל השנה דומה שהמוזיקה הייתה שונה: באוויר האולם הייתה תחושה שאנחנו קרובים לקו האדום, כמעט בדקה ה-90, שמעבר להם תעשיות שלמות יקרסו. המשמעות של זה היא לא רק פגיעה בבעלי ובעובדי החברות הללו, אלא בכל המשק הישראלי. שר הכלכלה, אלי כהן, שר החינוך, נפתלי בנט, ונשיא ההתאחדות, שרגא ברוש – בנאומיהם, כמו גם נשיא המדינה וראש הממשלה בברכות משודרות, קבעו חד משמעית: בלי תעשיה אין צמיחה ובלי צמיחה אין כלכלה. מדינה לא יכולה לחיות רק משירותים.

כיצד מקשרים את תעשיית המחר עם עולם האתמול?

השאלות הגדולות הן איך מיישמים את החדשנות בתעשייה המסורתית, איך בכלל ניגשים לזה? בפאנלים השונים שנערכו במהלך הכנס התברר עוד יותר עד כמה המצב מורכב.

ישראל, כמדינת החדשנות, מלאה בהון אנושי שמבוקש בכל העולם, אין לה בעיה של מקורות מימון וגיוס משאבים, ויש לה תעשיות שמייצרות פתרונות שהם שם דבר. אבל עדיין לא נמצאה הנוסחה, השיטה שתחבר בין הכישרונות והטכנולוגיות לבין אלה שנמצאים בקווי הייצור, שעדיין שייכים לעולם האתמול.

הפתרונות שהועלו באירוע מגוונים ומוכרים: דיברו הרבה על מה הממשלה צריכה לעשות, כמו השקעה גדולה יותר בהכוונת תלמידים לחינוך הטכנולוגי – מהלך שיש לו ביטוי בשנים האחרונות, אבל צריך להתגבר. אלא שהדבר העיקרי שדובר שם הוא מה בעלי המפעלים, החברות היצרניות, צריכים וחייבים לעשות. כאן, הפער בין הרצוי למצוי עדיין עצום.

בין באי הכנס היו מנכ"לים ומנהלים בכירים רבים בתעשיות השונות, כולל של חברות שמייצרות מותגים, שחדשנות, היי-טק ושינויים ארגוני ותרבותי עדיין מפחידים אותם, והם לא הפנימו את החשיבות והיעילות שלהם. הם יודעים שהם צריכים להשתנות, אבל עדיין אין להם את האומץ לגשת לזה בכל הכוח, בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח.

השורה התחתונה: התעשייה הישראלית בשנת ה-70 למדינה, זו שמייסדיה ואבותיה הניחו את היסודות להקמת המדינה והכלכלה שלה, נמצאת במצב קשה ביותר. בעשורים האחרונים השיח הציבורי וסדר העדיפויות הופנו אל הסטארט-אפים והאקזיטים, שהם חשובים, אבל הדבר הביא להזנחה של התעשייה היצרנית, שהיא הבסיס של הכלכלה. יש לקוות שכל תעשיין שהשתתף בוועידה וטרם הטמיע אצלו חדשנות ילך הביתה, יפנים את המסרים ויתחיל לחדש ולהתקדם.