מבחן ההטמעה התרבותית

המהפכה הטכנולוגית שעוברת בשנים האחרונות על מערכת בתי המשפט בישראל, מסוקרת בדרך כלל מהזווית הטכנולוגית. למרות כל הקשיים והמשברים שעבר פרויקט "נט-המשפט", אפשר לסכם, כי הפרויקט מצוי בשלבי סיום.

אולם מערכת "נט-המשפט" איננה (רק) פרויקט טכנולוגי. הפרויקט, ככל פרויקט, נועד לייעל ולשפר את ליבת הפעילות של הארגון ושל העיסוק המרכזי שבו. בבתי המשפט, "ליבת הייצור" היא טחנות הצדק. על מנת שאלו תעבודנה טוב יותר, מהר יותר ויעיל יותר, החליטה המדינה להשקיע לא מעט כסף בפרויקט.

כעת, כאשר כ-80% מבתי המשפט בארץ פועלים עם המערכת, תשומת הלב מופנית לעיסוק בצד החשוב ביותר לטעמנו בסיפור הזה: המשתמשים, או אם תרצו – ההטמעה התרבותית. אין מדובר בהטמעה טכנית, זו של לימוד המשתמשים מה לעשות ואיזה כפתור יש להפעיל, והרגעת אלה שפוחדים ממחשב. השלב הזה כבר חלף, ודומה שלפחות במערכת בתי המשפט, ברור לכולם שהגיע שלב ההטמעה התרבותית.

הטמעה תרבותית-ארגונית היא סיפור אחר, שלא קל למדוד אותו. זה השלב היחיד בפרויקט בו שימת הלב ממוקדת במשתמשים: האדם שמאחורי המכונה הופך להיות פתאום החלק המרכזי במערכת הזו. בבתי המשפט, השינוי התרבותי-ארגוני מעניין ומרכזי ביותר. מדובר באוכלוסיות מחתכים שונים, שמגיעים ממקומות שונים, העובדים זה לצד זה במשך שנים, למען מטרה אחת: שירות לציבור ועשיית צדק מיטבי ומירבי. המהפכה התרבותית ביישום הטכנולוגיה, מתקבלת  בצורה שונה אצל כל אחת מקבוצות משתמשים אלו.

על כתפיו של מנהל בתי המשפט, השופט המחוזי משה גל, מונחים אחריות כבדה ביותר ואתגר לא פשוט. במיוחד לא קלה המשימה לחולל את המהפכה הזו בקרב חלק מהשופטים. מהניסיון שנצבר עד כה, עולה כי יש מיתאם צפוי בין הגילאים של השופטים לבין החשיפה שלהם ליכולות החדשות שהפרויקט מציע. שופטים הנחשבים ל"צעירים", או כאלו שהגיעו לבתי המשפט מהפרקטיקה הפרטית, מגלים למערכת יותר פתיחות מאחרים. אם כי, ייאמר שגם בפיהם הייתה לא מעט ביקורת בתחילת הדרך על המערכת ועל אופן השימוש בה.

שופטים ותיקים יותר מתקשים להסתגל לסביבה החדשה, ופועל יוצא הוא שתהליך ההטמעה בקרב אלה הוא ארוך יותר. מה שברור הוא שהנהלת בתי המשפט, והשופט גל בראשה, מאוחדת בדעתה: המהפכה יצאה לדרך, אין דרך  חזרה. כעת צריך לוודא שלא משאירים פצועים מאחור, ולא נוטשים את אלו שמתקשים להסתגל למהפכה. כמו כן יש לדאוג שהם לא יגרמו לעיכובה.

הדילמה הזו, של הטמעה תרבותית מול הטמעה טכנולוגית, היא אחד הנושאים שיעסיקו חוקרים בתחום הניהול והתרבות הארגונית. אין המדובר רק בתופעה ישראלית. שני העשורים האחרונים היו העשורים של מהפכת המידע. אלה באו לידי ביטוי בשינויים טכנולוגיים בעיקרם. זה היה השלב הראשון, שנועד להכשיר  את הקרקע לשינויים עמוקים יותר, שכרוכים במהפכות בדפוסי העבודה של ארגונים. הדבר דרמטי שבעתיים כאשר מדובר בארגונים לא עסקיים, משמע מוסדות  ציבור וממשלה.

גם פרויקטי ענק כגון מרכבה ופרויקטי מיחשוב אחרים שהוטמעו במשרדי ממשלה ומוסדות ציבור, מגיעים  בשלב כלשהו לנקודה שבה הטכנולוגיה מסיימת את תפקידה. או אז האנשים הטכנולוגיים מפנים את הבמה, המפתחות נמסרים לראש הארגון שהמשתמשים באחריותו. מכאן והלאה – הדרך בלתי ידועה ובלתי ברורה לחלוטין.

השאלה המרכזית היא לאן המשתמשים ייקחו את הכלים החדשים. עד כמה הם יידעו למנף אותם לטובת הארגון שלהם ובראש וראשונה לטובת הלקוחות שלהם, שהם במקרה שלנו – האזרחים. אלו שזקוקים לשירותים בממשלה וזכאים לקבל שירות מהיר ונגיש יותר, ואלו שמתדפקים על שערי היכלי  הצדק. כולם מייחלים למצב בו מכונת הצדק הענקית תעבוד מעט מהר יותר, תקצר את עינויי הדין, תגרום לשופטים  לקבל החלטות בצורה נינוחה יותר. זאת, בהנחה שהמהפכה  הטכנולוגית תייעל את העבודה ותקל על העומס באופן טוב יותר. את התשובה לחידה הזו נוכל לדעת רק בעוד כמה שנים. אז גם נדע האם ההשקעה של חצי מיליארד שקלים בפרויקט "נט-המשפט" החזירה את עצמה, או שלא סיפקה את הסחורה. בתקווה שאז לא יהיה מאוחר מדי.