מעסיק: כך תשמור על הבריאות המנטלית של עובדיך

אחת ההשפעות של מגיפת הקורונה היא פגיעה בבריאות המנטלית של אלו שנחשפו אליה. על פי מחקר מעניין של חברת היעוץ מקינזי, כמיליארד בני אדם סובלים מהפרעה בבריאות הנפש כתוצאה ישירה או עקיפה מהמגיפה, למרות שנרפאו מהמחלה עצמה.

אולם בעוד שמרבית הפרסומים עוסקים בטיפול הנקודתי התרופתי בפגיעה המנטלית, יש מעט התייחסות, עד כה, בהיבט אחר של הפגיעה המנטלית: נפגעים שצריכים לחזור למקום העבודה, שמציב אתגר בפני המעסיקים – כיצד מטפלים בעובדים אלו?

לשם כך צריך להכיר את התופעה, ללמוד אותה ובהתאם לזה גם לפעול. זה מה שעשה המחקר העדכני של מקינזי, והוא רלוונטי כמובן לכל העובדים ולכל המעסיקים, ממגזרים שונים.

המחקר טוען, בין היתר, כי רוב המעסיקים מגלים מודעות לנושא ומצהירים כי הם עושים ככול שביכולתם לסייע לעובדים, אבל יש נושא אחד שהמעסיקים לא מודעים אליו והוא הסטיגמה של העובד, שיודע שחבריו לעבודה יודעים שהוא סובל מפגיעה נפשית.

שני מחקרי עומק שנערכו על ידי מקינזי בארה"ב מגלים רכיב אחד בפגיעה המנטלית של אנשים – והוא סטיגמה, התיוג החברת,י האישי והכלכלי, שעלול להיווצר אצל העובד. לכך יש השפעות שליליות על תפוקת העובד, עם כל המשתמע מכך.

הסטיגמה כמובן אינה ייחודית למקום העבודה והיא מלווה את העובד בכל מקום. ולכן אם מסתכלים על הצד החיובי של הנושא, דווקא למעסיקים יש סיכוי טוב יותר לסייע לאותם נפגעים מנטלית מאשר גורמים אחרים.

פגיעה מסטיגמה

הסטיגמה מייצרת אצל העובד סימני בושה, היא עלולה להציף דעות קדומות או אפילו להוביל לאפליה חמורה. אצל רבים פגיעה נפשית אצל אדם מתקשרת מיד לעובדה שהוא נפגע מסמים או התמכרות כלשהי ולכן הבריאות הנפשית שלו לקויה.

העולם המחקרי רפואי מזהה שלושה סוגי סטיגמה: האחת עצמית, אצל מי שנפגע מנטלית. זה יכול להתבטא בסימני דיכאון, בחוסר מוטיבציה ובפיתוח תסמינים מדומים שהוא לוקה במחלה קשה ואיומה. כל אלו מייצרים תחושת בדידות ותחושה שאף אחד לא רוצה אותך או לא מתעניין בך, וההתמודדות לבד עלולה לגרום לפעולות מסוכנות. הסוג השני של סטיגמה שהמעביד צריך לשים לב אליו הוא אפליה או חוסר שוויוניות בקבלת סיוע נפשי ורפואי בתרבויות ומדינות שונות, שמתייחסות לבריאות הנפשית באופן שונה לעומת מחלות שונות, ולכן גם לא מעניקות טיפול שוויוני. הסטיגמה הנוספת היא רלוונטית למקום העבודה. עורכי המחקר של מקינזי אומרים שהיא יכולה להתבטא ברמת האפליה בתוך העבודה בהיבטים של יחס הממונים והסובבים, באפליה בשילוב ותפקוד ועוד, דבר שיכול להחריף את מצבם של הפגועים מנטלית.

חוקרי מקינזי איתנים בדעתם שמקום העבודה, המעסיקים והעובדים הם הסביבה הכי רלוונטית וממוקדת שיכולה לסייע לעובדים במצבים אלו, ואסור למעסיקים להרים ידיים, למרות הקשיים האובייקטיבים שבטיפול במצבים אלו

במסגרת המחקר נערך סקר בקרב מעסיקים ועובדים סביב סוגיה זו. 80% מהמועסקים במשרה מלאה אמרו, שהם מודעים לבעיה, אבל רק 23% דיווחו כי עשו משהו כדי לטפל בה, כגון מסע הסברה או שיחות עם עובדים. 75% מהמעסיקים גילו מודעות יתר לנושא, ומבינים כי רבים מאלו שנפגעו מנטלית חוששים לדבר על זה, מה שמקשה על פעולות הסיוע.

אבל למרות הכל, חוקרי מקינזי איתנים בדעתם שמקום העבודה, המעסיקים והעובדים הם הסביבה הכי רלוונטית וממוקדת שיכולה לסייע לעובדים במצבים אלו, ואסור למעסיקים להרים ידיים, למרות הקשיים האובייקטיבים שבטיפול במצבים אלו.

שורה תחתונה: בעוד שהטיפול הבריאותי הישיר במי שנפגע מקורונה הוא שקוף וברור יותר, הרי שהצורך לסייע לאלו שאולי החלימו מהנגיף אבל לא החלימו נפשית הוא לא פחות קריטי. הוא חייב להיעשות בקהילה, במקום העבודה, ומעבר לכל העצות שניתנו במחקר של מקינזי, צריך דבר אחד בסיסי זמין: חמלה והכלה.