משרד הביטחון מציג: חובת הציבור לא לדעת

"בצדק מהללים את הפומביות כמרפא למחלות חברתיות ותעשייתיות. אומרים שאור השמש הוא המחטא המשובח ביותר, ואור החשמל – השוטר היעיל ביותר". את הציטוט הזה אמר – או יותר נכון כתב – אחד האורקלים של המשפט האמריקני, שופט העליון לואיס ברנדייס. והוא צודק: משטר דמוקרטי לא יכול להתקיים באמת בלי שהציבור ידע, או לפחות יוכל לדעת, ובלי שכמה שיותר מידע – כל מה שניתן – יהיה חשוף לאור השמש ומופץ באמצעי התקשורת.

עם הציטוט הזה בראש, מערכת אנשים ומחשבים פנתה היום (ב') למשרד הביטחון על מנת לשאול כמה שאלות על יצוא הסייבר הישראלי לחו"ל, בדגש על החברה השנויה במחלוקת NSO והתוכנה שלה, פגסוס. הפנייה נשלחה בעקבות דו"ח שבו פרסם אפ"י, אגף הפיקוח על הייצוא במשרד הביטחון, את סיכום הפעילות שלו ב-2021, או מה מאותה פעילות שהוא רצה לפרסם. יש שם נתונים אודות מספר הבקשות שהוגשו בשנה החולפת לשיווק של מוצרים ביטחוניים – שם כולל לאמצעי לחימה, כלי סייבר ועוד – במדינות העולם, כמה מהן הותלו או בוטלו וכמה בקשות (לא רק מ-2021) אושרו במהלכה. שאר ההודעה הייתה שבח על פעילות הפיקוח של הארגון והבטחה להבטיח את השמירה על זכויות אדם – גם בפיקוח על יצוא מוצרי סייבר מישראל. נניח.

בפנייה שאלתי כמה שאלות: כמה מתוך הבקשות שהוגשו, וכמה מאלה שבוטלו והותלו, הן למוצרי סייבר? כמה למוצרים טכנולוגיים בכלל? כמה בקשות הגישה NSO, כמה מהן אושרו וכמה הותלו או בוטלו, אם בכלל? וגם: איך תהדקו את הפיקוח על יצוא מוצרי סייבר? וכיצד אתם פועלים? התשובה שקיבלתי הייתה כללית: "אין באפשרותנו להוסיף מעבר למה שפורסם בהודעה".

במשרד הביטחון מסרבים למסור את הנתונים על פגסוס של NSO. צילום: BigStock

האם פגסוס משמשת למעשים שלא ייעשו? המדינה לא רוצה שנדע

NSO והרוגלה שלה עלו השנה לכותרות כמה וכמה פעמים, ובעיקר פעמיים: האחת היא תחקיר שפורסם לא מכבר בכלכליסט, שבו נחשף שהמשטרה משתמשת בתוכנה של החברה על מנת לעקוב אחרי אזרחים מסוימים, בהם ראשי ערים, ראשי מחאת בלפור ופעיל חברתי. במקרה האחרון, נכתב, השוטרים גילו במהלך המעקב אחריו שבעודו נשוי לאישה, הוא מחפש היכרויות עם גברים באמצעות אפליקציית גריינדר. אלא שהתחקיר הזה פחות רלוונטי כאן, כי כאמור, עסקינן בייצוא.

מה שמאוד רלוונטי הוא תחקיר ענק שערכו עשרות גופי תקשורת מרחבי העולם, ושפורסם לפני כחצי שנה. אותה עבודת נמלים עיתונאית העלתה ש-NSO מייצאת את התוכנה שלה, בין היתר, למדינות שמפרות בשיטתיות זכויות אדם. על פי הנטען, פגסוס שימשה משטרים אפלים כדי לעקוב אחרי מתנגדי משטר, פעילי זכויות אדם ועיתונאים. בעבר גם נטען שהסעודים עקבו באמצעות התוכנה אחרי העיתונאי מתנגד המשטר בממלכה ג'מאל חשוקג'י, שידלו אותו להגיע לקונסוליה שלהם באיסטנבול ושם רצחו אותו. התחקיר הבינלאומי היה בין הסיבות שהובילו את משרד המסחר האמריקני להכריז על NSO כעל חברה שפוגעת באינטרס הלאומי של ארצות הברית.

האם, אם נדע ש-NSO ביקשה וקיבלה (או לא) אישור לייצא את פגסוס למדינה דיקטטורית זו או אחרת באמת תהיה פגיעה בביטחון המדינה? באמת ייפגעו יחסי החוץ של ישראל? ואם כן, האם הפגיעה הזאת עולה על הזכות הדמוקרטית הבסיסית של הציבור לדעת?

ראוי לציין ש-NSO טוענת כחוט השני בתגובות שלה שפגסוס נועדה על מנת להילחם בטרור ובפשיעה, ובעצם להציל חיי אדם. אני לא מזלזל בטענה הזאת, ייתכן שהיא נכונה. אתם יודעים מה? אני מניח שבמקרים מסוימים היא אכן נכונה. אלא, בהנחה שהתחקירים נכונים, הרוגלה שימשה למעשים שלא ייעשו ושמדינה דמוקרטית לא צריכה לעזור להם לקרות, גם אם הם קורים במדינות אחרות: רדיפת האופוזיציה, רדיפת וצנזור תקשורת ואף מעבר לכך. הכול, כאמור, לכאורה בלבד.

האם זה נכון? מי שמאמין לכלי התקשורת ובעבודה העיתונאית יאמר שכן, ומי שסקפטי ומעבר לכך – ייתכן שיטען שלא. אם משרד הביטחון היה משחרר את הנתונים ולא שומר אותם במסתור, ניתן היה להתקדם עוד צעד לעבר קבלת תשובה על השאלה הזאת. אלא שבמשרד הביטחון, כמו במערכות ביטחוניות אחרות, מעדיפים את החושך ולא את האור. תרתי משמע.

"שמירה על ביטחון המדינה?" גם דמוקרטיה זה ביטחון המדינה

אם במשרד הביטחון בכלל נתלים בנימוקים – הם לא פירטו בתשובתם אף נימוק שכזה – ייתכן שהם לא רוצים לתת את הנתונים בטענה ל-"פגיעה בביטחון המדינה" וב-"יחסים הבינלאומיים של ישראל", וברצון לשמור על הסודיות המסחרית והפעילות העסקית של החברה. על הנימוק הראשון אפשר וכדאי להתווכח: האם, אם נדע ש-NSO ביקשה וקיבלה (או לא) אישור לייצא את פגסוס למדינה דיקטטורית זו או אחרת, באמת תהיה פגיעה בביטחון המדינה? באמת ייפגעו יחסי החוץ של ישראל? ואם כן, האם הפגיעה הזאת עולה על הזכות הדמוקרטית הבסיסית של הציבור לדעת? הרי הנחה סבירה היא שהנטייה של מערכות ביטחוניות היא שכמה שיותר מידע יישמר אצלן ולא ייחשף.

באשר לנימוק השני – נכון שחברות ביטחוניות, כולל חברות סייבר התקפי כמו NSO, מסייעות לייצוא הישראלי ולשם של ישראל בקהילת הסייבר העולמית. נכון גם שחלק גדול מאנשי אותן חברות (וכאן הטענה היא לאו דווקא נגד NSO) הם יוצאי המערכת הביטחונית, ולא רק 8200. אלא שמשרד הביטחון לא צריך להתעסק ולא צריך להביא כשיקול את הרווחיות של חברות עסקיות כאלה ואחרות. תפקידו הוא לדאוג לאינטרסים של המדינה ושל הציבור, כולל לזכותו לדעת – כל עוד זה באמת לא פוגע בביטחון המדינה.

ציניקנים ומקטרגים יכולים להגיד שהמטרה שלנו, כולל של המאמר, היא לספק סקרנות של חלק מהציבור, לדעת את מה שלא צריך. אין שום רע בסיפוק סקרנות, אבל לא זה העניין: העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה היא זכות הציבור לדעת. ואני מקווה מאוד שרוב הציבור רוצה לדעת אילו כלים מיוצאים מהמדינה שלו לחו"ל, בפרט אם הם חודרניים כמו כלי סייבר, ובפרט כשמדובר בחברה כל כך מדוברת. הפנייה הזאת היא, במלוא הצניעות, ביצוע של תפקידנו. הגם שביקשנו נתונים כלליים יחסית, ולא לרדת לפירוט לאילו מדינות אושר ל-NSO ולחברות סייבר אחרות לייצא. תפקידו של משרד הביטחון במדינה דמוקרטית הוא לשמור עלינו, ולשמור עלינו זה לא רק על החיים, אלא גם על הדמוקרטיה שלנו. במקרה הזה, הוא חטא לתפקידו. לתשומת לב הקורא בני גנץ.