האתגר הגדול של העובדים

שנת 2011 תהיה מהשנים היותר קריטיות בהיבט עובדי המיחשוב במגזר הציבורי-ממשלתי. כמה תהליכים שיבוצעו בשנה הבאה, על פי התוכניות, יחייבו שיתוף פעולה ודיונים כבדי ראש בין נציגי העובדים במשרדי הממשלה, המנכ"לים ושרי הממשלה. זאת, לקראת מהפכת המיחשוב שמתוכננת בתחומים רבים.

מאז שהממשלה החליטה על פרויקט המרכבה, עלתה הדילמה: איזה משקל יש לתת לדעתם ולעמדתם של העובדים. אלא שלמרבה הצער, במשך שנים רבות, מצאו הנהלות המשרדים דרכים יצירתיות כדי להתקדם בהטמעת הפרויקט, מבלי להתנגש עם העובדים. כך היה לפחות עד לפני שנתיים. מציאות זו התאפשרה, כיוון שמתחת לפני השטח נוצר, הלכה למעשה, מצב שאיש לא תכנן: קיומם של עובדים שאינם עובדי מדינה, המועסקים על ידי חברות חיצוניות. המודלים להעסקתם שונים, אם באמצעות מיקור חוץ, אם כעובדי קוסט פלוס ועוד כהנה וכהנה שמות יצירתיים ופטנטים. המכנה המשותף שלהם: המדינה מקבלת מהעובדים 100 אחוז עבודה, בדומה לכל עובד אחר במשרד, אבל משלמת הרבה פחות.

בכך תרמו כל המשרדים ליצירת אחד הבלופים הגדולים של כל ממשלות ישראל: צמצום המנגנון הממשלתי וייעולו. בפועל מצבת כוח האדם הממשלתי אולי לא גדלה, אבל מספר עובדי המיחשוב שלה גדל בצורה מרשימה. כך, מצאו עצמם עובדי המיחשוב שאינם עובדי מדינה, במיוחד עובדי הקוסט פלוס, ללא כל הגנה, ללא כל "אבא" רשמי, כאשר שכרם במקרים רבים נטול כל הגנה או זכויות, בדומה לעמיתיהם עובדי המדינה.

המעסיקים בממשל התמכרו למציאות הזו, משום שהיא סיפקה את היתרון הגדול ביותר שמעסיק יכול לחלום עליו: גמישות ניהולית. מכבסת מילים ישראלית טיפוסית למילים פחות יפות שמשמעותן: אני מעסיק עובדי קבלן, נהנה מהם אבל יכול להעיף אותם ממשרדי תוך 24 שעות, או להחליפם. מציאות זו היטיבה כמובן עם הספקיות העובדות עם הממשלה, שכן הן הפכו לחברות מתווכות לכל דבר. אלא שבניגוד לחברות שעובדות במיקור חוץ, עובדי הקבלן מועסקים על ידי מתווכים למיניהם, שגוזרים קופון על גב העובדים ודואגים לשקט תעשייתי במשרדי הממשלה. לפני שנה יצאו 140 מעובדי הקוסט פלוס למאבק משפטי, בדרישה להעסיק אותם כעובדי מדינה לכל דבר. עניינם מתברר כעת בבית הדין.

במקביל, ההסתדרות מנהלת כעת מו"מ על הסכם קיבוצי חדש בשירות הציבורי. העובדים מקווים כי בתום המו"מ, יתפנה המזכ"ל עופר עיני לטפל גם בעובדי המיחשוב. יהיה בוודאי מי שיזכיר לו שלפני כשנה וחצי הכריזה הסתדרות עובדי המדינה על סכסוך עבודה, על רקע מצבם העגום של חלק גדול מעובדי המיחשוב המועסקים על ידי המדינה. גם הניסיון לטפל בתופעה באמצעות מכרז בתי התוכנה, לא נשא פרי, בינתיים. המכרז אומנם מסתיים, יש זוכים, אבל יישומו נדחה פעם אחר פעם, מסיבות שונות הקשורות בעבודת משרדי הממשלה. בתווך, מחכים העובדים לדעת מה יעלה בגורלם, מצב שלא מגדיל את המוטיבציה שלהם יותר מדי.

אתגר אחר שעומד בפני מנהלי המיחשוב הממשלתי, הוא ועדי העובדים במשרדיהם. בכמה משרדים הכריזו העובדים על סכסוך עבודה, המונע את הטמעת פרויקט המרכבה, בטענה כי ההנהלה זוממת לדחוק את רגליהם. באותם משרדים מועסקים גם עובדי קבלן שאינם עובדי מדינה, אבל הוועד אינו מאפשר להם לעבוד. וכך מסתובבים להם כיום מספר לא מבוטל של עובדים במשרדי ממשלה, חסרי תעסוקה, שהמדינה משלמת את שכרם ולאיש לא אכפת.

האחריות אינה רק על הממשלה

הטלת האחריות למצב זה על הממשלה והנהלות המשרדים אינה נכונה. המציאות הנרקמת כיום, שבה יותר ויותר תהליכי עבודה בממשלה נחשפים לציבור, תהליכים שנדרש בהם מיכון ומעבר לסביבה מתוקשבת, מציאות זו מחייבת גם את העובדים לעשות חשבון נפש.

בעוד שלושה חודשים אמור ד"ר יובל שטייניץ, שר האוצר, להכריז על זהותו של המנמ"ר הממשלתי. בכך תצטרף הממשלה למועדון מכובד של מדינות מערביות שכבר מינו מנמ"ר שכזה. איש אינו משלה את עצמו שעבודת משרד המנמ"ר הממשלתי תוכל להתקדם בלא שיתוף עם העובדים. כאן נוצר האתגר הגדול של העובדים: עליהם להוכיח שהם אינם מפחדים מטכנולוגיה. מנגד, יש לצפות לשינוי דיסקט גם בקרב פקידי האוצר, אשר רגילים לנהל מו"מ באווירת שוק, כלומר על פערים באחוזים בין מה שהעובדים דורשים לבין מה שהם מוכנים לתת. הממשלה צריכה לייצר מודלים חדשים של תגמול עובדי מיחשוב במשרדי הממשלה, ליישם את התפיסה שמחלקות ה-IT כבר מזמן אינן רק מעבדות תיקונים ושירות לקוחות למחשבים שהתקלקלו.

על הממשלה להציע לעובדים תגמול נאות ומפתה, שיסיר מהם את החששות לגבי עתידם המקצועי, ויאפשר לממשלה ליהנות מרמה גבוהה של עובדים, מן המניין או חיצוניים, שימשיכו לתרום לשיפור השירות וייעול השירות הציבורי. המטרה הזו אינה חדשה, אבל דומה שהתנאים שנוצרו הפכו אותה קרובים מאי פעם.