עד כמה נמוך מותר לרדת

החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לקבל את הערעור שהגישה ג'ון ברייס על פסילתה מאשכול ההדרכה של מכרז כוח האדם לבתי תוכנה, סיימה למעשה את השרשרת הארוכה של תביעות וערעורים שהוגשו בגין מכרז זה, מאז פורסמו תוצאותיו באפריל 2009.

מהות המכרז הייתה לקבל מהספקים הצעות מחיר לשירותים על בסיס תעריפי מינימום שקבעה הממשלה. הכוונה הייתה לייצר מודל חדש של מכרזים שבו לא יועסקו עובדים על בסיס "קוסט פלוס" – מצב שמאפשר בידי המעסיקים לקבוע לעצמם את גובה העמלות שהם גורפים בגין העסקת עובדים, ולקבוע סל תעריפים שעל פיהם יעבוד השוק. רוח המכרז הייתה ברורה: הציעו לנו את המחירים הנמוכים ביותר שאתם יכולים עם העובדים הכי טובים.

תוצאות המכרז עוררו ביקורת קשה על רמת התעריפים וכמעט כל החברות שהשתתפו במכרז העריכו, כי התעריפים יביאו לבריחת כוח האדם האיכותי שקיים בממשלה, ולהעסקת עובדים "זולים" וחסרי הכשרה – דבר שיפגע במערך המיחשוב של משרדי הממשלה.

כך קרה גם לגבי אשכול ההדרכה. ג'ון ברייס, באמצעות החברה האם מטריקס, הציעה תעריפי שכר לכוח אדם. ג'ון ברייס היא ספק ותיק של הממשלה. היא השתתפה במכרזים רבים וסיפקה שירותי הדרכה ללא מעט מוסדות ממשלה, כולל הכשרה מקצועית והסבות. שיעור ההנחה שג'ון ברייס נתנה על תעריפי המינימום הגיע ל-52%, אולם ועדת המכרזים פסלה את ההצעה של ג'ון ברייס בטענה שהיא "נמוכה מדי".

עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט ונימוקי הכרעת הדין, מעלה בעיה מרכזית במכרזי ממשלה, שמן הראוי שהדרגים הבכירים באוצר ובממשלה יתנו עליה את הדעת – משום שהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב. מצד אחד, מעבירה הממשלה מסר ברור וטבעי: "אני רוצה לחסוך, נא להגיש לי הצעות מפתות"; מצד שני, כאשר נפתחות מעטפות המכרזים, נכנסים כולם ללחץ, שהמחירים נמוכים מדי – כך לפחות על פי חברי ועדת המכרזים. הדאגה שלהם היא לא לכיסן של החברות שמציעות מחירי הפסד, אלא לעובדה שמחירים נמוכים מדי הם מתכון לכישלון של חברות לעמוד בהתחייבויות – עובדה שגוררת צרות רבות. נימוק נוסף להחלטה הוא שתעריפים נמוכים מדי יפגעו בסופו של דבר בעובדים.

זה, כך נראה, היה המניע המרכזי להחלטה של ועדת המכרזים לפסול את הצעת מטריקס, למרות שהונחו בפניה שתי חוות דעת סותרות: האחת של ג'ימי שוורצקוף – מנכ"ל STKI, שהצדיק את טענת האוצר וקבע שההצעה של ג'ון ברייס נמוכה מדי; חוות הדעת השניה הוגשה על ידי רואה חשבון מוסמך שנשכר על ידי המדינה, שקבע שההצעה סבירה.

על כן, פסק הדין מתמקד בדיון בפירוש המונח היחסי "נמוך" ובכמה נמוך אפשר לרדת – שהרי מדובר בחברה עסקית, וגם אם נכונה הטענה של האוצר, לפיה המחירים של ג'ון ברייס לא סבירים, עדיין נשאלת השאלה, האם לממשלה מותר להיכנס לכיסם של בעלי המניות של מטריקס ולהחליט בשבילם האם הם רוצים להרוויח או לא?

אכן, זו שאלה מרכזית שצריכה להוביל את הממשלה לחשוב שוב האם שיטת המכרזים הזו אכן טובה, שכן ברור לכולם שיש בה מלכוד עצמי; אתה, הלקוח, יושב על טריבונה, ואומר: "ישחקו הנערים לפני. מי שישרוד יזכה לעבוד איתי ומי שלא – ימות, בהתאם לכללי הג'ונגל". הממשלה טוענת, שבסופו של דבר התוצאות הן לטובת העובדים והמדינה, אבל הדרך לשם רצופה במכשולים, תביעות משפטיות, עיכובים בפרויקטים חשובים ועוד.

פרשת אשכול ההדרכה אינה המקרה היחיד שבו הממשלה נתקלת בבעיה מסוג זה. מציאות דומה מתחילה להסתמן במכרז אחר, מכרז כוח אדם ללהב"ה. לגמרי לא במקרה, גם כאן מעורבת ג'ון ברייס, ולגמרי לא במקרה גם כאן הטענות של הספקים היא שמחירי המסגרת שנקבעו לכל מכרז – 540 אלף שקלים – לא יכולים בשום אופן להניב תעריפי שכר סבירים. ההערכה היא שזכייתה של מטריקס באשכול ההדרכה הוא שהציל את המדינה מבג"צ, משום שאם העתירה הייתה נדחית, הייתה מטריקס מן הסתם עותרת כדי לזעוק על האבסורד: אותו נושא, אותה מדינה, אותה שיטת מכרזים ולא יעלה על הדעת שתהיה אפליה.

למען האיזון, יש לציין, שהאחריות למציאות הזו אינה מוטלת רק על הממשלה. גם לחברות הספקיות יש בזה חלק חשוב. הריצה המטורפת הזו להורדת מחירים, רק כדי שהחברה המתחרה לא תזכה, מהווה סוג של סיכון עסקי שמן הראוי שבעלי המניות יתנו את הדעת עליו.

באמצע, כמובן, נמצאים העובדים – אלו שקודם לכן השתכרו שכר מינימום, כי את היתר גרפו החברות שהעסיקו אותם, או אלו שהחברה שלהם לא זכתה והם צריכים להתיישר בהתאם לתעריפים הנמוכים, כמו שקורה בימים אלו במכרז להב"ה.

הפתרון הוא לא חקיקה ולא חילופי האשמות, אלא הידברות אמיתית בין הממשלה לספקים, שתניב כללי משחק ברורים שלא יפגעו בתחרות, אבל גם לא יהפכו כל מכרז לסוגיה משפטית שנגררת שנים בבתי משפט ובסופו של דבר איש לא מרוויח.