חוק הטוקבקים – פתרון גרוע ביותר

הכנסת אישרה ביום ב' השבוע בקריאה ראשונה את הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב שעוסקת בחשיפת זהותם של טוקבקיסטים במקרה שמי שמוצא עצמו נפגע מהם מתכוון להגיש נגדם תביעה. הצעה זו, שמתגלגלת כבר יותר משנה, מעוררת סערה ועניין.

מדובר בסוגיה מורכבת, שפנים רבות לה. המצדדים בחוק טוענים שהוא חיובי ואף הגיע באיחור. חלק מהם אף מציע לחשוף את זהות כל כותבי הטוקבקים, גם אם מה שהם כתבו לא כולל השמצות. מצד שני, הבעייתיות הגדולה של הנושא מתהווה כתוצאה מכמה עובדות בסיסיות צולבות.

ראשית ניצבת העובדה העקרונית שלפיה האינטרנט הוא הגילוי הדמוקרטי האמיתי של דורנו. הרשת היא בימה זמינה שכל אחד יכול להביע בה את דעתו על כל נושא – בין היתר באמצעות הטוקבקים. היא מביאה יותר ויותר אנשים לאבד את האדישות ולהביע את העמדה שלהם ברבים, לתפוצה גדולה של אנשים. הנכתב בהם אף מעיד על הלכי הרוח בציבור. הפוליטיקאים הבינו זה מכבר את עוצמת הטוקבקים ולא בכדי רבים מהם משתמשים באנשי מקצוע כדי לעקוב אחרי כל מה שנכתב עליהם. ייתכן שזהו גם המקור לעמדה האגרסיבית של חלק מהם, ולא יפתיע אותי אם יתברר שחלקם מעסיקים טוקבקיסטים מטעם.

שנייה היא התובנה שמקורה של האפקטיביות הגדולה של הטוקבקים קודם כל באנונימיות הכותבים. מי מהם שרוצה יכול להסתיר זהותו האמיתית. ואמנם, מרבית כותבי הטוקבקים בוחרים לכתוב מבלי להזדהות. לא כל אחד מעוניין ששכניו, לקוחותיו, תלמידיו, מעסיקיו, השלטונות וכן הלאה ידעו בדיוק מה דעתו בכל נושא. כדאי להזכיר למי שמקל בכך ראש שעקרון זה הינו אבן יסוד בדמוקרטיה. הלוא גם בקלפי, אנשים מצביעים בחשאיות, בדיוק מאותה סיבה . יש לרבים דעות שחשוב להם להביע והן טובות ותקפות גם מבלי שייכתב שמם המפורש. בית המשפט העליון כבר הביע דעתו אודות חיוניות זכות האנונימיות של התגובות באינטרנט והיותה חלק חשוב מהדמוקרטיה.

עובדת היסוד השלישית שממנה אסור להתעלם קשורה למציאות שבה לא מעט טוקבקים הינם קשים ומכבידים, וכוללים לעתים גידופים והשמצות. כותבים אותם קיצונים מכל הצדדים של הקשת הפוליטית, והם מביאים את חוסר תרבות ההידברות הישראלית לשיאים בלתי נסבלים. כל מי שדעתו שונה מקבל מיד את התואר "בוגד". אנשים מגדפים בתדירות גבוהה. אמירות גזעניות נישאות ברמה. הטוקבקים כוללים ביטויים קשים כגון "אשכנאצים", כאשר הביטוי הזה אינו הקשה שבהם. ייתכנו גם מקרים שבהם אנשים מעלילים על אחרים, או מפרסמים בדיות. קשה לקבל את המציאות שבה מישהו יעבור על החוק, יוציא דיבתו של אחר ויימלט מחשיפתו ומיצוי הדין עימו. כך, בעצם, נולד החוק.

העובדה הבאה היא התפלגות המגיבים. השעות הרבות שאני מקדיש לקריאת טוקבקים הביאה אותי למסקנה שכותביהם מתחלקים לשתי קבוצות ברורות: הקטנה יותר היא זו של המגיבים המקצועיים, שמפרסמים תגובות מעל ומעבר לפרופורציות המספריות שלהם. הם גם תורמים את עיקר הרפש וההקצנה. הקבוצה האחרת היא של האנשים האחרים, שאינם "טוקבקיסטים מקצועיים". אלה מגיבים מדי פעם, ללא ניפוח המימדים שלהם. רובם רחוקים מכתיבה קיצונית והנימוקים והמידע שהם מפרסמים עמוקים יותר. הם מהווים את הרוב המכריע של המגיבים ויוצרים את מרבית התגובות.

האחרונה ברשימת העובדות מגיעה מהמישור הטכני. מומחי הרשת מעידים שעקרונית, קל יהיה למי שמבין להתחמק מחשיפת זהותו. יש מספר אדיר של שרתי פרוקסי (Proxy) ברחבי העולם, שמשרתים ארגונים שדוגלים אידיאולוגית במניעת חשיפת מביעי הדעה, הטכניקות של הרשתות הציבוריות הפתוחות ושל מיחשוב הענן מגבירות את אפשרויות טשטוש הזהות ובנוסף, קיימות טכניקות לא מעטות נוספות למחיקת העקבות.

הצלבת העובדות הללו כולן מביאה למסקנה שיש בנושא הזה אספקט מרכזי שלמיטב הערכתי, לא נשקל כהלכה: העובדה שבניגוד ל-"טוקבקיסטים המקצועיים", שכאמור, מורגלים בטכנולוגיה ויוכלו למנוע בקלות את חשיפת זהותם, אלה שאינם בקיאים בכך – הרוב – לא יוכלו לעשות כן. חברי קבוצה זו לא מחרפים ומגדפים, אך חוששים מזיהוי. התוצאה תהיה שהתמימים שדעתם חשובה ייעלמו, וכתוצאה מהחוק נישאר אך ורק עם הטוקבקים המגעילים והאיומים של מגיבים שלא ניתן יהיה לאתרם. ניוותר עם טינופת מרוכזת. זוהי נקודת מפתח שהופכת את החוק המוצע לפתרון מאוד לא מוצלח, במילים עדינות. היה צריך למצוא פתרונות טובים יותר מחוק הטוקבקים. עד שתימצא דרך המלך, עדיף, גם אם מדובר באי נוחות, העיקרון הדמוקרטי של זכות הדעה האנונימית.