הבול היקר

אני דינוזאור. טוב, לא ממש, כי טרם הוכחדתי, אבל אני בפירוש עונה להגדרה "מהגר דיגיטלי" ולא "יליד דיגיטלי". בעוונותי אני מדפיס מיילים חשובים, רושם פתקים, ולא מנצל את רוב הפונקציות המשרדיות-ניהוליות הקיימות באאוטלוק. גם חברת הסלולר שלי לא מחשיבה אותי כלקוח מועדף.

"היו ימים אחרים", נאנח הכותב בנוסטלגיה לא מעושה. בבית הוריי היה חצי (!) קו טלפון, וגם זה היה רק בשל תעדוף ביורוקרטי כלשהו. עד גיל 6 לא הייתה טלוויזיה בבית, ואמצעי התקשורת הפופולרי היה הדואר. יו נו: דואר, כמו מייל – רק לא אלקטרוני. ומדוע נזכרתי בכך? כי המגזין המקוון Wired חגג השבוע מלאת 170 שנים להופעת הבול הראשון בעולם.

את הרעיון לבול דואר במתכונת המוכרת, הגה סר רולנד היל בשנת 1837 כחלק מרפורמה בשרות הדואר הבריטי. הבול הראשון בעולם, "הפני השחור" שמו, על שום ערכו וצבעו, הופיע בבריטניה ב-1840, ועליו התנוסס דיוקנה של מלכת בריטניה אז, ויקטוריה. "בשנים האחרונות", מציינים בוויקיפדיה, "מכתבים נושאי בולים הופכים שכיחים פחות, עקב התפתחותו של הדואר האלקטרוני". וואלה?

כמו רבים מבני גילי, גם אני אספתי בולים בילדותי. גם מהארץ כמובן, והיקרים והשווים בבולים – מחו"ל. היה לי בול משולש, בולים מכל מיני ארצות שלא ידעתי על קיומן – כאלו שהיו עד לא מכבר קולוניות בריטיות, צרפתיות והולנדיות – באפריקה ובאסיה. בהזדמנות, אלך לעליית הגג בבית הוריי ואברר לשלום האלבומים.

למי שלחתי את המכתב הראשון? ניסיתי להיזכר, וכשלתי. אף על פי כן, זכרתי בוודאות כמה נמענים: החייל מגולני, אנדרי טסלר, אותו אימצנו במלחמת יום כיפורים; כמה נערות גרמניות עימן הייתי בקשר במסגרת פעילותי ב-"אגודת אכסניות הנוער"; נערות יהודיות מאמריקה שהכרתי במסגרת פרויקט ציוני כלשהו; וכן כמה "חברים לעט" מרחבי העולם. שיא הבושה, אודה, היה בהתכתבות עם המשתתפים בחוגי מעריצים שונים, דוגמת מעריצי ג'ק לורד (הוואי 5-0), רוג'ר מור, ו… פארה פוסט (אז מייג'ורס). אגב, במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב יש תערוכת קבע של מכתבים מתחילת המאה הקודמת, וקריאה בהם היא בהחלט חווייה מרתקת.

תוך כדי כתיבת הטור, נזכרתי בספר מילדותי, "הבול היקר" שמו, מאת ק.לורך. הוא עדיין שמור עימי בספרייה, מצהיב כולו, מבוגר ממני (הוצאת "קרית ספר" תש"ך). מסופר בו על ילד בשנות ה-50' שאסף בולים לרוב, ואף הרחיב את השכלתו תוך כדי איסוף הבולים, מיונם וסידורם. יום אחד הציע לו חברו נחמיה "בול יקר מציאות", כי נדפס בטעות בצבע חום, ולא בצבע צהוב, ככל יתר אחיו. נחמיה סיפר לילד, כי למרות שרוב הבולים מהמחזור השגוי הושמדו – הרי שכמה מהם הגיעו לציבור והם יקרי ערך. "רק בידי מלך אנגליה, בעל אוסף הבולים הגדול בעולם, מצוי היה הבול, ונחמיה הואיל לתת לי אותו תמורת אלף בולים יקרים, לפי בחירתו".

המספר החליט להפריד את הבול מהנייר הדבוק אליו, וכעבור זמן גילה לחרדתו, כי הבול נעלם. הוא בכה ונכנס להיסטריה. אביו הצליח לגלות את התעלומה: חברו של הילד רימה אותו, וצבע את הבול "יקר הערך" בצבע חום. זה ירד ב-"אמבטיית" הבולים, וכל ערכו – אפס. "העניין נשאר ככתם שחור, שהכתים את ליבו של נחמיה", מסיים הילד המספר את סיפורו. "הוא הבין כי חטא חטא גדול, ואני סלחתי לו, והוספתי להיות ידידו כבתחילה".

בחלוף השנים, כל עניין כתיבת המכתבים נראה קצת אדיוטי וארכאי: הזמן של הכתיבה, הטרחה הכרוכה במשלוח, ההמתנה בין המשלוח וההגעה, והמשלוח חזרה. מה, לא היינו יכולים להסתמס? אז זהו – שלא.