מדינת הסמוך

מאת אשר יובל*

יום ההולדת ה-64 של מדינת ישראל היה אמור להיות אחד הימים השמחים יותר של סגן הילה  בצלאלי ז"ל, הקצינה המוכשרת והחיננית ממבשרת ציון, שחייה נקטפו באיבם באסון בהר הרצל. אבל היא לא מקרה בודד, למרבה הטרגדיה. אנו רואים זאת במקומות עבודה, בתאונות למיניהן, בבתי חולים, באלימות, בעוני ואיפה לא. אין דבר יותר סמלי למחיר אי האיכות והחפיפניקיות של מדינת ישראל, מאשר מותה של קצינה צעירה בצה"ל בעת ההכנות לחגיגות העצמאות של המדינה.

נכון היה לבטל השנה את טקס פתיחת יום העצמאות המפואר והיקר ולערוך במקומו טקס צנוע בו ידברו על דבר אחד בלבד: נושא האיכות, הגינות, שמירת הסביבה, חיי אנוש – ולהפוך נושא זה למוטיב הראשי של יום העצמאות תשע"ב. כך, אולי תהיה נחמה פורתא על מותה של בצלאלי ז"ל, כמו גם על מותם ונכותם (ואיבוד ממון יקר) של רבים אחרים. הם לא מתו בקרב, ולא "למען הגנת המולדת", אלא רק בשל רשלנות פושעת.

בגיל 64 הגיע הזמן שהמדינה תלחם בתרבות הסמוך והרשלנות הפושעת מחיינו. אבל דבר כזה לא יקרה, ומנהיגנו, שמיטיבים לחוש את רחשי העם, יודעים יותר טוב מאיתנו: העם רוצה לחגוג, ואין להשבית את שמחת העצמאות, בשל תאונה זו או אחרת.

המחשבה שבכירינו, שיש להם אחריות מנהיגותית על תאונה סמלית זו, יישבו שם בטקס, מדושני-עונג וזחוחי דעת, פשוט מקוממת. כאילו לא נשפך במקום הזה עצמו דם יקר ומיותר, והם אפילו לא יודעים על מה ולמה. אולי נקריא בטקס את ספר דברים פרק כ"א: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו?"

עכשיו גם תחלנה כמה חקירות במקביל: המשטרה, מבקר המדינה, המשרד שאחראי לטקס, וכמובן העיתונות, שכל יום תגלה לנו עוד פרט ועוד פרט (כפי שעיתון הארץ כבר עשה, עת פרסם בכותרת ראשית, כי לא היה תיעוד ולא היה אישור בכתב לבטיחות מגדלי התאורה). בוודאי שכל אלה חשובים, אבל הם רק חוליה בשרשרת.

בלי לערוך תחקירים גדולים, ובלי להוריד גרם אחד של אחריות מהחברה המבצעת וממהנדס הבקרה, אני משוכנע שהתקלה החלה הרבה לפני כן – במשרד הממשלתי שאחראי לנושא, במי שהוציא את המכרז, בדק את ההצעות, בחר את ההצעה הזולה, לא נתן משקל ברור לאיכות, לבטיחות ולאמינות, לא עקב ולא בדק.

בנושא האיכות, הבטיחות והאמינות, יש לממשלה, כמו גם לרשויות אחרות, אחריות רבה, והיא פועלת בנושא זה בשני מישורים, שסותרים ומדרדרים אחד את השני: ביד אחת, מובילה הממשלה רגולציה גוברת והולכת, שלכאורה כוונתה לטובה, אך בפועל מעמיסה נטל כבד ומבלבל על התעשייה ועל הגופים המבצעים למיניהם. מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב תקינה הופך נושא האיכות והאמינות למבולבל, ללא מעשי וללא כלכלי. כל גוף סטטוטורי במדינה מוציא הנחיות חדשות לבקרים, בלי שום התחשבות במה שכבר קיים, שלא לדבר על תקינה ורגולציה בינלאומיות שגם בהם יש כבר די והותר. אין לגוף המתקנן שום יכולת לבדוק ולפקח בשטח, ואילו היה טורח לבדוק, היה מגלה את התסבוכת הנוראה שהוא ועמיתיו גורמים למשק. אותו משק שאליו פונה הממשלה כגורם מבצע.

ואילו ביד השנייה, במכרזים ובעבודות שלה, מגלה הממשלה זילות ברורה בכל נושא האמינות והאיכות ובוחרת, מסיבות תקציביות, את ההצעה הזולה ביותר. המכרזים והחוזים מלאים במלל שאף אחד לא מתכוון לבצע או לפקח שאכן הוא מבוצע. כך, בסוף, הממשלה גם משלמת הרבה כסף וגם לא מקבלת איכות. במקרה הזה, היה זה קצת החוט – אי האיכות – שהביא לאסון בהר הרצל. עד שלא יתחלף הדיסק בראש של כולנו, עד שלא נפסיק עם מדיניות הסמוך, דבר לא ישתנה, ושום ועדת חקירה לא תעזור.

* הכותב הוא מנכ"ל מתודה מחשבים