כמה הערות בעקבות חוק החתימה האלקטרונית

הכנסת אישרה אתמול (ב') את התיקון לחוק החתימה האלקטרונית, ברוב קולות של 53 חברי כנסת שנכחו בדיון, וללא כל התנגדות. אבל השקט היחסי שבו התנהלו הדיון והאישור שבסופו, אינם מלמדים על הסערה שהתחוללה סביב החוק הזה במשך יותר משנתיים. להלן כמה הערות ותובנות סביב הנושא והחוק.

מהי חתימה אלקטרונית?

חתימה אלקטרונית (או חתימה דיגיטלית), משמשת לאימות זהותו של מי שכתב מסמך אלקטרוני ולהתחייבות החותם על תוכן המסמך, בדיוק כמו חתימה רגילה על מסמך נייר. באמצעות חתימה אלקטרונית ניתן לבצע פעולות שדרשו בעבר נוכחות אישית או משלוח של טפסים בדואר, כגון: תשלומים, הגשת דו"חות מס, משלוח הודעות משפטיות ועוד.

אם כבר היה חוק אז למה היה צריך חוק חדש?

החוק הראשון לנושא המסחר האלקטרוני בישראל חוקק באפריל 2001. במסגרת החוק נבחרו שתי חברות להיות גורם מאשר, קומסיין וסקיורנט. אלא שהחוק הקדים את זמנו, מרבית הגופים הפיננסים לא יישמו את החוק, והפעילות בתחום נעשתה על אש קטנה. בחלוף השנים, סקיורנט הודיעה כי היא מפסיקה להיות גורם מאשר, מה שהותיר את קומסיין, שלא באשמתה, היחידה בשוק. הנושא החל להיות רלבנטי עם כניסתה לתוקף של הוראה של רשות המיסים, המחייבת עסקים מסויימים להגיש את דוחות המע"מ שלהם דרך האינטרנט, על בסיס חתימה דיגיטלית. קומסיין נערכה בהתאם, והיא מעניקה שירות זה ברחבי הארץ, בהתאם להוראות הרגולציה.

במקביל גברו הקולות בממשלה – במשרדי האוצר והמשפטים, להפקיע את זכות הגורם המאשר מידי קומסיין ולהחזיר אותם למדינה, משמע להפוך אף את המדינה לגורם מאשר נוסף. הנימוק של בעלי עמדה זו היה שלא יתכן שהמדינה תפקיד נושא כל כך רגיש בידי גורם מסחרי אחד, יהיה מהימן ככל שיהיה. כמובן שקומסיין נעמדה על רגליה האחוריות, ויצאה למאבק על קיומה. זאת כיוון שהיא השקיעה עשרות מיליוני שקלים בהיערכות לקראת היותה גורם מאשר, פעולה שנעשתה באישור ובעידוד הממשלה. כל חטאה היה שלא היה שוק לתחום, כי לא היתה רגולציה שעודדה את הנושא.

על פי החוק במתכונתו הקודמת, וגם כיום, הגורם המאשר נושא באחריות אישית ופלילית במקרה והוא פועל שלא כהלכה בזיהוי בעל חתימה אלקטרונית מאושרת. כך שלא מדובר פה בסתם חנות מסחרית שנהנית מעסקים עם הממשלה, אלא בחברה שמפוקחת ואשר פועלת על פי חוקים ורגולציות. הצעת החוק המקורית דיברה על הכנסת המדינה כגורם מאשר לכל דבר, אשר תתחרה בקומסיין, ותעניק חלק משירותיה בחינם.

זאב שטח, מנכ"ל קומסיין, גייס למאבק בתיקון המוצע לחוק את השר מיכאל איתן. השר איתן הוא שחוקק , שחוקק את החוק הראשון ב-2001, בהיותו יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת. מגוייס נוסף הוא ח"כ מאיר שטרית – יו"ר הוועדה הנוכחי, שדוגל בהפרטת שירותים שהממשלה מעניקה לאזרחיה – ולא בהלאמתם, אולם למרות זאת היה מודע לצורך בגיבוי של גורם מאשר "ממלכתי", שיטפל במימוש חלקים מסויימים מהחוק.

כדי להתגבר על הטענות של מגישי ההצעה, לפיהן לא יעלה על הדעת שנושא רגיש כל כך יימצא בידי גורם פרטי, הושגה הפשרה שהציע השר איתן, בתום שנתיים של דיונים. הפשרה היא על דעתה של קומסיין: המדינה תהיה גורם מאשר שיעסוק בעיקר מול האזרחים הפרטיים, וכן היא תנפיק גם תעודות אלקטרוניות לעובדי המדינה. לצד המדינה, חברות כגון קומסיין וסקיורנט – שהודיעה כי היא חוזרת לשוק זה – יטפלו במגזר העסקי.

מה הקשר לתעודות זהות חכמות?

חוק החתימה האלקטרונית משחרר עוד חסם שהיה בדרך לתעודות הזהות החכמות. לאחר שאושרה הצעת חוק אחרת, להקמת מאגר ביומטרי, יש כוונה לשלב בתוך התעודות החכמות גם את טביעת האצבע הביומטרית של האזרח, או החתימה הדיגיטלית שלו, והן יהוו את הבסיס לזיהויו.

למה יש טעם רע בכל זאת?

אפשר להבין את תגובתו של שטח אמש בעקבות התיקון לחוק שעכבר, לפיה "זהו הרע במיעוטו". הדיונים סביב החוק השאירו טעם רע. איך שלא מסתכלים על הצעת החוק, הרי היה בה מסר מדאיג לכל המגזר העסקי והפרטי: גם אם אתם עושים עסקים עם הממשלה, ממנים אתכם לקבלן רשמי לביצוע פעולות שונות, דעו לכם שדבר אינו קדוש. בסופו של דבר, אף אם נחתם הסכם, המדינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

כל שנותר הוא לחפש צדיקים מבית המחוקקים, שבעזרת חקיקה הולמת, לא יאפשרו תסריט בלהות דומה, כדי שלא נימצא שוב במצב שבו אין בלמים מול השלטון.