עיכוב המהפכה הדיגיטלית בממשלה: החוק הביומטרי כדוגמה

הכנסת צפויה לאשר בקרוב תיקון לחוק הביומטרי, שלפיו ניתן יהיה להנפיק תעודות זהות ודרכונים חכמים אונליין, ללא צורך בהתייצבות פיזית בלשכות רשות האוכלוסין. בדיון שהתקיים אתמול (א') בוועדה המשותפת לוועדות החוקה, המדע והפנים של הכנסת, שבו אושרה העלאת התיקון החוק לקריאות הסופיות במליאה, הוסבר כי הסיבה לצורך בחקיקתו היא המלחמה, שגרמה בתחילתה לכך שלשכות רבות של רשות האוכלוסין נסגרו, ולכך שחיילים סדירים ואנשי מילואים שמגויסים מאז ה-7 באוקטובר לא יכולים להגיע אליהן פיזית. מאחר שלפי כל הדעות, המלחמה לא הולכת להסתיים בחודשים הקרובים, החליט שר הפנים, משה ארבל, לממש תוכניות שכבר היו במגירה – לאפשר הנפקת תעודות באמצעים מקוונים. התיקון לחוק הוא הוראת שעה לחצי שנה, ומוגדר כפיילוט. אם הפיילוט יוכתר כהצלחה, הוא אמור להפוך לתיקון קבוע לחוק.

עד כאן הכול טוב ויפה. אולם, מי שצפה בדיון לא יכול היה שלא להרהר ולשאול את עצמו שתי שאלות, שלא ניתנה עליהן תשובה בוועדה: האחת היא מדוע היה צריך להמתין למלחמה כדי לעשות את הדבר הטבעי הזה, שנותן מענה, ולו מסוים, לתורים האינסופיים בלשכות רשות האוכלוסין? ושאלת המשך – מדוע אי אפשר היה למנוע את הסבל מהישראלים הרבים שהיו צריכים לחדש דרכון או תעודת זהות כבר לפני שנה, למשל?

השאלה השנייה היא: למה להאריך, שוב, בהוראת שעה? כאן כדאי לרענן את הזיכרון לגבי ההיסטוריה של החוק הביומטרי: החוק הוגש ב-2008. אז, כשכל תעודות הזהות והדרכונים היו מנייר, דובר על הנפקת תעודות חכמות, כאשר הסיבה הייתה ביטחונית. גורמי ביטחון התריעו שתעודת הזהות הישנה, הכחולה, מנייר, היא התעודה הכי קלה לזיוף, ושמחבלים מנצלים את זה כדי להיכנס איתה לישראל ולבצע כאן פיגועים. הכנסת לא הספיקה להשלים את הדיונים בחוק באותה קדנציה, משום ש(כמו תמיד) הוחלט ללכת לבחירות מוקדמות, והמשך החקיקה הועבר לכנסת הבאה.

נדרשנו למשברים כגון הקורונה וה-7 באוקטובר כדי לגלות עד כמה אפשר, אם רוצים, להפעיל שירותים של הממשלה מרחוק, ובכך לצמצם ביורוקרטיה. אבל עדיין, פרויקטים לאומיים רוחביים ממשיכים להתנהל על גבי נייר

בסופו של דבר, החוק אושר ב-2013, אם כי הדיונים והוויכוח הציבורי על הצורך במאגר ביומטרי, טיבו והחשש שהוא מביא איתו לפגיעה בפרטיות נמשכו גם שנים לאחר מכן, ובמידה פחותה למעשה נמשכים עד היום. אלא שגם החוק שהתקבל היה הוראת שעה, שבכל פעם היה צורך להאריך אותה.

מאז 2013 כיהנו בתפקיד שר הפנים שמונה שרים (שאחד מהם עדיין מכהן): אלי ישי, גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום, אריה דרעי (בשתי כהונות), איילת שקד, מיכאל מלכיאלי (כממלא מקום) וכעת, כאמור, משה ארבל. אף אחד מהם, לפחות עד לזה הנוכחי, לא רצה לקחת על אחריותו את התפוח הלוהט הזה ולהסדיר את העניין סופית, וכל אחד מהם גלגל אותו הלאה.

שר הפנים, משה ארבל. צילום: ניב מוסמן, לע"מ

תעודות הזהות החכמות הראשונות הונפקו ב-2014, ועל אף שכיום חלה חובה להנפיק תעודות חכמות, עדיין לא כל אזרחי ישראל מצוידים בהן. מאחר שהתעודות החכמות מונפקות ל-10 שנים (ועד לשלב מסוים הונפקו לחמש שנים, לאלה שסירבו להכניס את המידע שלהם למאגר הביומטרי), הגענו ב-2024 למצב שאזרחים רבים נדרשים לחדש את התעודות שלהם. עד שהתיקון לחוק יתקבל ואפשר יהיה להגיש את הבקשות לחידוש התעודות אונליין, גם אלה שיש להם תעודות ביומטריות צריכים לפנות לעצמם יום עבודה, או לפחות חצי יום, כדי לעמוד בתורים בלשכות הפיזיות.

דוגמה לחוסר המודעות בגופי ממשלה שונים לצורך באוטומציה של תהליכים

הסאגה הזו סביב החוק הביומטרי היא דוגמה לחוסר המודעות או החשש שקיימים בגופים שונים בממשלה לבצע אוטומציה של תהליכים מבוססי דאטה, מערכות מחשב ואינטרנט – נושאים שישראל נחשבת בהם למובילה. נדרשנו למשברים כגון הקורונה וה-7 באוקטובר כדי לגלות עד כמה אפשר, אם רוצים, להפעיל שירותים של הממשלה מרחוק, ובכך לצמצם ביורוקרטיה. אבל עדיין, פרויקטים לאומיים רוחביים ממשיכים להתנהל על גבי נייר. במקרה של הבחירות לכנסת מדובר בפתקים ומעטפות, בדיוק כמו בבחירות הראשונות ב-1949.

הנימוק הרווח לאי מעבר לבחירות מקוונות הוא חשש מזיופים ומתקפות סייבר. אומת הסטארט-אפ, שטובי בניה ובנותיה מגנים על ממשלות בכל העולם, לא יודעת להגן על תהליך בחירות מבוסס אינטרנט. אוי לבושה. כרגיל, הסיבות אינן טכנולוגיות: אנשי המקצוע הטכנולוגיים בממשלה עושים עבודה נפלאה. בידיהם היכולת למחשב ולקדם עשרות תהליכים שעדיין מחייבים פגישות עם פקידים במשרדי ממשלה עמוסים ולא יעילים. מקבלי ההחלטות, שאוהבים לדבר על חדשנות וקידמה, מקבלים רגליים קרות כאשר הם נדרשים לאשר חדשנות דיגיטלית פורצת דרך בממשלה. הם חוששים לקבל אחריות – דבר שהם, ובמיוחד העומד בראשם, יודעים לעשות טוב מאוד, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר.