נותנים רק אחרי שמוציאים את הנשמה

מרכז ההשקעות אישר בסוף השבוע, ערב סיום 2010, מענקים לשתי חברות היי-טק גדולות: אינטל (Intel) – שתקבל מענק של 741 מיליון שקלים כדי להרחיב את מפעל FAB28 להקטנת גודל הטרנזיסטורים ל-22 ננומטר, וטאואר סמיקונדקטור (Tower Semiconductor) – שקיבלה 150 מיליון שקלים כדי להרחיב את הפעילות ולבנות את מפעל FAB2 לייצור שבבים עבור החברות הגדולות בעולם. בסך הכל יספקו שני המפעלים תעסוקה לכ-5,000 עובדים.

אישור המענקים חתם סבב נוסף של ויכוח ציבורי, שמתעורר בכל פעם שחברת היי-טק זו או אחרת מבקשת מענקים. באופן כמעט אוטומטי קופצים מיד המתנגדים, שמציגים חישובים שונים לגבי מספר כמה העניים אפשר "להאכיל" בכסף שיינתן לאותה חברה. המדובר בטענה פופוליסטית שמקורה בבית המדרש של פקידים מסוימים באוצר, שלהיטותם לשמור על הקופה מעבירה אותם על דעתם. כולם הרי יודעים שאם הממשלה לא הייתה מאשרת את המענק, חלילה, אף אחד מאותם 741 מיליוני דולרים שהיתה אמורה אינטל לקבל, לא היה הולך לשום פרויקט לאומי או חברתי.

הבקשות של אינטל או טאואר מעוררות הד ציבורי גדול כל כך, משום שלמרבה הצער הן חריגות. הסיבה לכך היא המציאות העגומה והקשה שאנו חיים בה – מציאות שבה החברות הבינלאומיות הפסיקו כמעט להשקיע בישראל. אנשי ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים מזהירים כבר כמה שנים, כי ישראל מאבדת את היתרון היחסי שלה כמדינת היי-טק. ההשקעות המעטות שעוד נעשו כאן בשנים האחרונות, היו השקעות במרכזי פיתוח בלבד. זה לכשעצמו אמנם יפה מאוד, אבל מרכזי פיתוח הם גופים קטנים יחסית, המעסיקים מספר אנשים מוגבל. בנוסף, 2010 היתה השנה שבה הכי הרבה מרכזי מו"פ של חברות ענק נסגרו או צומצמו. לרוב זה נעשה בשקט ומחוץ לזרקורי התקשורת, למעט מקרים שבהם המרכזים נסגרים לחלוטין.

גם תעשיית האקזיטים שפרחה פה מאוד בעשור האחרון, לא מוסיפה ולא מקום עבודה יצרני אחד לשוק הישראלי. להנפקה אמנם יש ערך מוסף אחר – היא מייצרת כמה ישראלים מאושרים שצוחקים כל הדרך אל הבנק – אבל הם בודדים. אחרי חתימת החוזה, עוברת החברה לבעלות זרה, והיזמים הופכים להיות עובדים של חברות זרות או ממשיכים הלאה למיזם הבא.

מסיבות אלו – ועוד רבות אחרות – קיימת דרישה מ-ממשלת ישראל לשנות את סדרי העדיפויות שלה לגבי מדע וטכנולוגיה. על הממשלה להציב לעצמה יעד לעשור הבא: להקים פה מפעלי היי-טק יצרניים שיספקו תעסוקה למהנדסי מחשבים ותוכנה מכל הארץ – ומהפריפריה בפרט. רצוי, אמנם, שהחברות הללו תהינה כחול-לבן, אבל גם השקעות זרות תתקבלנה בברכה.

תחושת דה-ז'ה-וו

כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם האישור שהתקבל בממשלה לווה בטעם של חמיצות. עושה רושם שיש אנשים שנהנים לראות את ענקי התעשייה בעולם יורדים על הברכיים כדי לקבל מענקים. זהו ריטואל מביש שמביא את הסבלנות והנימוסים של אנשי עסקים בינלאומיים אל קצה גבול היכולת.

נדמה שכל מו"מ בין המדינה לבין חברות כמו אינטל או טאואר, מתנהל עם תחושת דה-ז'ה-וו. פקידים באוצר או במרכז ההשקעות סבורים שאם חברה רוצה כסף כדי לבנות פה עוד מפעל, זה מפני שאין לה חלופות אחרות בעולם. אין טעות גדולה מזו. המגמה העולמית כיום היא פניה מזרחה. חברות ענק מחסלות מפעלים ומרכזי פיתוח בכל אירופה, שלא לדבר על אזורים שלמים בארה"ב, וללא כל בושה מעתיקות אותם להודו, סין או דרום אמריקה.

מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, צריכה לדאוג קודם כל לרווחיות המפעל שלה בקריית גת. היא אינה ממונה על תיק הרווחה בעיר ולא על תיק התעסוקה במדינת ישראל. בשביל זה יש ממשלה ויש שרים שאמורים לראות את התמונה הכללית ולרסן פקידות אטומה שעלולה להמיט אסון על הסיכויים האחרונים שנותרו עוד להקים פה תעשיית היי-טק משגשגת.

ביום ג' הקרוב יתכנסו ראשי תעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה לדיון בכנס השנתי שלהם של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה. בין היתר, הם יפגשו שם את שר התמ"ס, בנימין (פואד) בן אליעזר, שמקפיד להציג את עצמו כידיד התעשייה וכמי שתומך במענקים לחברות שמקימות פה מפעלים. חשוב יהיה להבהיר לשר, כי כדי שיקומו עוד מפעלים כמו אינטל וטאואר, הממשלה חייבת לא רק לגלות נדיבות במענקים – אלא גם לשנות את טון השיח שלה עם נציגי אותן חברות.

ויפה שעת אחת קודם.