שואה.קום

התיעוד, המחקר והמידע על מה שהיה שם - בתופת, על הנספים ועל הניצולים - קיבל תנופה משמעותית בעשור האחרון, בזכות שלל התפתחויות טכנולוגיות ● אלה אפשרו, בין היתר, להניע את החיפוש אחר המידע בצורה מהירה ורחבה יותר ● בשנים האחרונות העלה יד ושם לראש סדר העדיפויות שלו את משימת ההגעה לכל פיסת מידע בכל מקום בעולם, בעזרת כל ערוץ מידע אפשרי: דפוס, אינטרנט, יו-טיוב ופייסבוק

כאשר מדברים על עידן המידע הרב-ערוצי והשפעתו על החברה בארץ ובעולם, מרבים לציין את הצדדים השליליים שלו, דוגמת חשיפת יתר, חדירה לפרטיות, עודף מידע ואתרי הדלפות דוגמת וויקיליקס (Wikileaks). אבל כאשר זה נוגע לאירועים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיצוין מחר (ב'), מתחזקת התחושה שבמקרה הזה, כל אותם חסרונות – באמת ולכאורה, הופכים ליתרונות. שכן עידן המידע מסייע לאנושות כולה לממש את הצוואה המרכזית של קורבנות השואה: לזכור ולא לשכוח.

נכון הוא שמלאכת איסוף המידע על השואה החלה זמן קצר לאחר קום המדינה, במסגרת יד ושם, אבל לכולם ברור שהתנופה האמיתית לנושאי התיעוד, החקר והמידע על מה שהיה שם, בתופת, על הנספים ועל הניצולים – החלה רק בעשור האחרון. זו קרתה בשל שלל התפתחויות טכנולוגיות: התפשטות האינטרנט, התפתחות מערכות ה-IT, גידול ברוחבי פס, פיתוחים חדשים בנושאי סריקה, עיבוד תמונה וקול ועוד. כל אלה אפשרו להניע את החיפוש אחר המידע בצורה מהירה ורחבה יותר.

בשנים האחרונות עושה יד ושם מאמצים עליאיים להגיע לכל פיסת מידע בכל מקום בעולם, בעזרת כל ערוץ מידע אפשרי: דפוס, אינטרנט, יו-טיוב (YouTube) ופייסבוק (Facebook). בעזרת ערוצים אלה גדל מאגר שמות הנספים ועומד היום על ארבעה מיליון קרבנות; ניצולים שלא ראו את יקיריהם עשרות שנים גילו אותם בעזרת הרשת לגווניה. השימוש בפייסבוק מסמן את התובנה של אנשי יד ושם, כי יש לדבר על השואה גם בקרב הצעירים ואלו כידוע מבלים את מרבית זמנם ברשת חברתית זו ודומותיה.

אלא שיש דברים שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא יכולה לעשות: לעצור את השעון הביולוגי של אותם מאות אלפים בודדים שנותרו בחיים, הזוכרים ומסוגלים לשחזר את מה שהיה שם למען הדורות הבאים.

תיעוד נסמך, בין השאר, על זיכרון. בישראל חיים כיום כ-200 אלף ניצולי שואה בגילאים מתקדמים. כרבע מהם, כך דווח היום בכלי התקשורת, נמצאים במצב נפשי ופיסי קשה. עובדה זו ודאי מוציאה אותם מחוץ למעגל של אלו היכולים לשחזר ולספר. המשימה של כל אלה העוסקים במלאכת התיעוד, היא כמעט בלתי אפשרית: מרוץ נגד הזמן ושימוש בכל אמצעי שרק אפשר לעלות על הדעת כדי להספיק ולהגיע למידע ממקור ראשון במהירות האפשרית. חלון הזמן המרבי עומד על חמש עד עשר שנים.

מי שיישאר אחר כך הם אנשי הדורות הבאים של ניצולי השואה. רבים מביניהם לא יודעים הרבה לגבי מה קרה להוריהם והורי-הוריהם בשנות האימה. יש אפילו כאלה שלא יודעים דבר. כך, אחת התופעות שאפיינו משפחות של ניצולים, הייתה הטלת איפול מוחלט על המידע והסתרה של מה שהיה "שם" מפני הילדים. השואה הייתה טאבו שעליו לא מדברים, והילדים לא שאלו.

העידן הדיגיטלי של העשור האחרון, היה בין הגורמים שניתצו טאבו זה. ילדים ונכדים שנחשפו למדיומים החדשים מצאו פתאום דרך לתקשר עם הוריהם או סביהם, ושמעו סיפורים מצמררים על שורשיהם. ניצולי שואה רבים, גילו שדרך הכתיבה באמצעות בלוגים, פורומים וכל מדיה דיגיטלית, הם יכולים לספר הרבה, לשפוך זיכרונות ולתעד דברים חשובים, שלא יכלו לומר אותם בעל-פה.

המשימה של מיכאל ליבר, מנמ"ר יד ושם, וצוותי ה-IT הנהדרים שעובדים איתו, כמו גם מקביליהם במוסדות אחרים, היא להגיע בזמן למידע. מערכת ה-CRM עליה מספר ליבר במהדורה זו, נועדה לתת מענה לאותם אנשים שלא חשופים עדיין למדיות החברתיות ולרשת האינטרנט. הם יודעים הרבה דברים או רוצים לדעת על יקיריהם. השילוב של קול, טקסט, וידיאו ותקשורת חוצה גבולות, הוא ההזדמנות האחרונה של הדור הנוכחי לדעת, ללמוד ולשמר את המידע לנצח.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים