תשלום קבוע או לפי שעות?

מחזור החיים של פיתוח תוכנה באוף-שור או בניר-שור, מתחיל תמיד בחוזה של הגוף המבקש לפתח פרויקט גדול ומחליט להוציאו לגורמים חיצוניים. בעולם מקובלות שתי שיטות להתקשרות: עבודה על בסיס תשלום קבוע מראש, Fix price, או לפי שעות, לפי בעלי התפקידים שמועסקים בפרויקט. נושא זה מהווה תמיד את אחד ממוקדי המתיחות בין ספקים למשתמשים.

רמי מרגלית, בעבר מנמ"ר החברות שיר ואלדין, וכיום מנכ"ל ומייסד M-Direct, מסביר במאמר שהופיע באתר שלו, כי ספקיות פיתוח התוכנה יודעות שפרויקט פיתוח הוא עתיר עבודה ועלות מפתחי תוכנה – גבוהה. חוסר הוודאות, הסביר, לגבי היקף הפיתוח במהלך הפרויקט גבוה אף הוא, ולכן הספק נוטל על עצמו סיכון גבוה אם יידרש להתחייב על היקף עבודה קבוע מראש. מאידך, "צ'ק פתוח" יכול לגרום לסחיטת כסף אינסופית מהלקוח, לצד אי עמידה בלוח זמנים ואף פגיעה באיכות התוצרים – מצבים אותם יש למנוע מראש.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לחוזי פיתוח תוכנה יש היבטים רבים, מעבר לשיקולים המשפטיים הקשורים בניסוח החוזה. שיקולים אלה הם באחריותם של מנהלי תכנון ומנהלי פרויקטים בארגונים – שהם הלקוחות. כך, בארגונים גדולים במגזר הפיננסי ישנן מחלקות שלמות, שכל תפקידן הוא לטפל בחוזי הפיתוח הרבים שאותו ארגון מבצע. לעיתים מדובר בחוזים מורכבים ביותר, על פרויקטים בהיקפים של עשרות מיליוני דולרים, שכן הצלחתם או כישלונם של פרויקטים אלה עשויות להשפיע ישירות על פעילות הארגון.

נושא מרתק זה נחקר ברמה אקדמית בצורות שונות במהלך השנים האחרונות. המחקרים היו בעיקר מחקרים כמותיים, שסרקו חוזים רבים ממדינות שונות, וכן תחקורים ולמידת לקחים מפי בעלי ניסיון בתחום. תחום זה, של חקר חוזי פיתוח תוכנה, היה נושא ההרצאה של ד"ר יוסי ליכטנשטיין, מרצה מבית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל. ד"ר ליכטנשטיין דיבר במפגש ההשקה של פורום PPM&PMO, מנהלי תכנון ובקרה 2011 מבית של אנשים ומחשבים. הוא היה שותף לעבודת מחקר עם עוד שני עמיתים מהארץ ומחו"ל שבדקה את אופי החוזים של פיתוח תוכנה. המחקר התבסס על סריקה מדוקדקת ופרטנית של 270 חוזי תוכנה שונים אותם ערך מוסד פיננסי גדול באירופה. לחוזים היה אופי משתנה – חלקם היה על בסיס תשלום קבוע מראש, חלקם לפי שעות, חלקם מעורבים, והשאר היו על בסיס שינויים שנעשו על שני המודלים העיקריים להתקשרות.

ממצאי המחקר הראו, כי הבחירה באופי החוזה קשורה באופן ישיר לרמת הסיכון שלוקחים על עצמם הספק והלקוח, ועל הדרך בה הם מחלקים ביניהם את הסיכונים. פרט מעניין שעלה במחקר העלה כי בחלק מהחוזים בחר אותו מוסד פיננסי לערוך את החוזים בשיטה המשולבת. כלומר, המוסד בחר בתשלום לפי שעות, אבל עם הגבלת סכום מירבי של עלות הפרויקט. בצורה כזו לקחו על עצמם הספק והלקוח סיכונים משותפים. בישראל לא ידוע על שיטה זו.

ד"ר ליכטנשטיין ציין, כי החוזים הישראלים בתחום פיתוח התוכנה הם מאכזבים. לדבריו, בתקופת הזמן שבה נערך המחקר, הנטייה בקרב ארגונים עסקיים וגופי ממשלה הייתה ללכת לחוזים עם תשלום שנקבע מראש. המציאות המוכרת הזו הביאה את ד"ר ליכטנשטיין למסקנה כי בניגוד לתרבות האירופית-יקית, שם החוזה הוא בבחינת "קיר ברזל", הרי שבארץ, חלק גדול ממה שנאמר בחוזי הפיתוח המקומיים הוא בגדר המלצה בלבד.

תופעה זו מוכרת היטב בשוק הישראלי, ויש האומרים שהיא אחת הסיבות לשינוי הדרמטי שעובר כעת תחום המיקור חוץ ב-IT. בסוף העשור הקודם ובעשור הנוכחי שמענו על יותר מדי פרויקטים של תשלום קבוע מראש שלא הסתיימו, אלא הגיעו לבתי המשפט, במגזרי המשק השונים. חלק מהתביעות טרם הגיעו לכלל בירור ואחרות הסתיימו בפשרה. בפרויקטים אלה לא ניתן למצוא את האיש הרע או האיש הטוב. הממשלה, או גוף עסקי גדול, בונים לעצמם תוכנית עם דרישות וחותמים על חוזה Fix price עם קבלן פיתוח. מדובר בעבודה מורכבת, עתירת הון אנושי, שמאד קשה בה לחזות כל פרט מראש. תוך כדי העבודה לומדים הצדדים להכיר איש את רעהו, ופתאום הלקוח מגלה שדרישות הפרויקט משתנות. פה מתחילות הצרות, שלפי המחקר של ד"ר ליכטנשטיין הן אופייניות לישראלים ולמזרח התיכון.

אבל צריך לשים גם סייג לממצאים אלה. המחקר התייחס לשנים הראשונות של המילניום ובחן מוסד אירופי. שאר המחקרים שנערכו אותה עת, התבססו ברובם על חברות הודיות, שארה"ב הפכה אותם למוקד לפיתוח תוכנה באוף-שור. מאז התפוצצות הבועה, הופקו לקחים רבים בכל העולם. המודלים של החוזים השתנו, וגם בישראל הופקו לקחים בתחום, במיוחד במגזר הממשלתי ציבורי.

ועדה של פורום המנמ"רים הממשלתי, שמונתה על ידי טל הרמתי, סגן בכיר לחשב הכללי במשרד האוצר, דנה בדרכים לנבא הצלחה גדולה יותר של פרויקטי פיתוח בממשלה. הוועדה הגיעה למסקנה חד משמעית, לפיה על המגזר הציבורי לשקול שיטות שונות של חוזי מיקור חוץ, ולא ללכת ל-Fix price באופן אוטומטי. אלו הוכחו כבלתי יעילים לפרויקט, ולא פעם גרמו לתקיעתו ולבזבוז משאבים יקרים. ההמלצות הן חלק מדו"ח רחב יותר, שבין היתר המליץ על הקמת משרד המנמ"ר הממשלתי. סביר להניח שכאשר יאוייש התפקיד, אחת המשימות שלו תהיה לקבוע אסטרטגיה לגבי אופי חוזי פיתוח התוכנה שהממשלה תערוך.

ד"ר ליכטנשטיין הודה בפני חברי הפורום, כי אין תשובה מחקרית-אקדמית להבדלים בין שיטות החוזים הנהוגות בישראל לבין שיטות החוזים הנהוגות באירופה ובארה"ב, וייתכן כי הדבר נובע בשל פערי תרבות. באירופה, חוזה הוא דבר סגור ומוסכם. נראה כי בישראל המדובר בתשתית לקיום מו"מ שיביא לשינוי. אנחנו עדיין חיים בעידן שבו כאשר פרויקט מסתיים בזמן, בלי תביעות ובלי תחושת חמיצות, הרי שזו סיבה לחגיגה ומשהו שצריך להתגאות בו. יתכן ויבוא יום וניגמל גם מכך.