זה לא המקלטים, חבר (או: למה צחק השר?)

בתוכנית "יומן הבוקר" של קול ישראל ששודרה היום (ד'), נשאל השר מתן וילנאי – הממונה על הגנת העורף, לתגובתו על דו"ח מבקר המדינה בנושא הרשויות המקומיות. אחד מסעיפי הדו"ח עסק בחוסר מוכנותו של העורף לשעת חירום, בדגש על נושא המקלטים. תשובתו הראשונית של השר הייתה צחוק גדול. כאשר ניסה המראיין, יעקב אחימאיר, לברר מה מצחיק כל כך – שהרי מדובר בנושא קריטי, השיב השר וילנאי, כי המקלטים הם הבעיה הקטנה ביותר בחוסר ההערכות של העורף.

אפשר להרים גבה נוכח התגובה המוזרה של השר. הוא בהחלט כשל באופן שבו הגיב. עם זאת, הדברים שאמר נכונים לחלוטין: המקלטים הם באמת הבעיה האחרונה. מוכנות העורף הרי לא נמדדת במקלטים – שהרי אותם אפשר לבנות מחר בבוקר במידה והמדינה תחליט שזה פתרון קסם. ונניח שיבנו מקלטים – מה אז? הנחת העבודה של המדינה היא שיש להרחיק את שעת החירום כמה שיותר מהעורף ולשאוף לחזור לשגרת חיים במהירות האפשרית. כלומר שכאשר תישמע צפירת ההרגעה, אם וכאשר חלילה וחס נידרש לכך, הציפייה היא שכולנו נלך לעבודה וננסה להמשיך לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר.

כאן מתחילה הבעיה המרכזית והחמורה באמת. במציאות הנוכחית, שמשתקפת בחלקה בדו"ח המבקר, הסיכוי שנוכל להגיע למקום העבודה שלנו למחרת מקרה חירום הוא קלוש ביותר. הסיבה לכך פשוטה ולגמרי לא מצחיקה, אדוני השר: רוב מערכות המיחשוב והמידע בחלק גדול מהמגזרים במשק, כלל לא ערוכות לשעת חירום. כך, טיל אחד ישתק חלק גדול מהחיים במדינה: בנקים יעבדו במתכונת חלקית, מרכולים לא יוכלו לקבל או להוציא סחורה, ועוד לא דיברנו על ההשלכות של טרור קיברנטי.

זה לא שהארגונים לא מודעים לכך – הם כן, אבל הבעיה היא תיאום, פיקוח וניהול ההערכות לשעת חירום. כיום אין שום גוף מוסכם שתפקידו להנחות, לתרגל או אף לכפות בדרך כלשהי על המגזר העסקי להיות ערוך לשעת חירום בהיבט מערכות המידע והמיחשוב. הטיעון של מדינה דמוקרטית, שבה לא ראוי שזרועות הביטחון יתערבו בשיקוליהם של הגופים העסקיים, הוא נכון בחלקו. הרי כאשר קריית שמונה מופגזת, ותושביה יושבים במקלטים במשך ימים שלמים, ובשעות ההפוגה המעטות – כשהם רוצים ללכת למרכול הקרוב או לבית המרקחת, הם מגלים שכל החנויות משותקות – המגזר העסקי כבר אינו פרטי. המגזר הפרטי משרת את האוכלוסיה ובשעת חירום מעמדו הוא בדיוק כמעמדם של מגזרים אחרים שפועלים על פי תקנות שעת חירום.

אך הויכוח אינו רק על רגולציה. המנמ"רים בארגונים הגדולים במשק יודו ברגע של כנות, שאמנם יש להם תוכניות מגירה, ושהם עשו פה ושם DR – אבל הם לא יכולים להתחייב לכך שהכל יעבוד כשורה ברגע האמת. אי-ההערכות הטכנולוגית היא תוצאה של חוסר עשייה משווע בשורה ארוכה של תחומים, שהשר לענייני העורף לא מודע אליהם כלל.

לא במקרה בחר מבקר המדינה לטפל בנושא ההערכות לחירום בדו"ח שחיבר על הרשויות המקומיות. הרי אותם עסקים במגזר העסקי, הפרטי וגם הציבורי, שוכנים בשטחים מוניציפאליים. לרשות המקומית יכולה – וצריכה – להיות השפעה מרכזית על היערכותם לשעת חירום. האינטרס הראשון של כל ראש עיר הוא לוודא שהשגרה בעירו מתקיימת, ושמעבר לביטחון האישי, התושבים יכולים גם להתפרנס ולחיות בשלווה.

אלא שהממשלה מתייחסת בזלזול אל הרשויות המקומיות. היא רואה בהן בן חורג, שצריך כל הזמן להשתיק, כדי שלא יפריע. למרות ואולי בגלל זאת, יש רשויות שכבר לקחו אחריות ושוקדות על תוכניות עצמאיות לשעת חירום, שכוללות טיפול גם בנושא מערכות המידע והמיחשוב. סביר להניח שרוב הרשויות היו רוצות לעשות זאת, אך כשמערכות המיחשוב שאמורות לתפעל את העיר הן בנות 30 שנה, למה אפשר לצפות?

השורה התחתונה: הבעיה מתחילה ומסתיימת במשילות ובשליטה. כאשר הממשל המרכזי ממנה שר לענייני עורף שאומר בשידור חי שהוא למעשה פיקציה, שהרי אין לו שום סמכויות, משרד או עובדים, אז מה לנו כי נלין שכאשר הוא נשאל על המקלטים הוא צוחק בצחוק גדול. נקווה שהצחוק הזה לא יהפוך לבכי.

הירשמו עכשיו לכנס IT מוניציפאלי של אנשים ומחשבים