איפה נעבוד בשש אחרי המלחמה?
כדי לספק שירותים חיוניים ולשרוד כלכלית, ארגונים יהיו חייבים לתפקד גם בזמן חירום ממושך ● כך, במקביל לפתרונות ה-DR, נכנסות לתמונה יותר ויותר חברות שעוסקות באירוח וגיבוי, אשר מבטיחות גם שטחי נדל"ן שבהם יוכלו להשתמש עובדי החברות ● אך האם חברות הדטה סנטר ומתקני האירוח אכן מסוגלים לארח את כלל לקוחותיהם?
אחד המסרים המרכזיים שהועלו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי שהתקיים בשבוע שעבר, עסק בקריטיות של התשתיות שצריכות לשמש את העורף האזרחי והעסקי בשעת חירום. הנחת היסוד היא שבזמן חירום ממושך, ארגונים ירצו להמשיך ולתפקד בצורה כזו או אחרת. זאת, על מנת לספק שירותים חיוניים, בין אם זה במסגרת הרגולציה או לא, וגם כדי לשרוד כלכלית.
אחד הדברים שמקובל לעשות בכל מקרה הוא פתרונות ה-DR. הווה אומר, הפעלת מערך גיבויים חמים, ברמת קריטיות משתנה בין מערכי המחשב הקיימים פיזית בארגון לבין המשאבים הקיימים במקום מרוחק, שמהווה גיבוי. אך הגיבוי אינו רק טכנולוגי, אלא אנושי. בשנים האחרונות יותר ויותר חברות שעוסקות באירוח וגיבוי מבטיחות גם שטחי נדל"ן, שבהם עובדים של החברות יוכלו לעבוד בשעת חירום, על פי סדרי עדיפיות שהנהלת הארגון קובעת. השהות במתקנים אלו היא לפרקי זמן משתנים. כך, היא עלולה לעתים להיות לפרק זמן ארוך, אחרי תום ימי החירום, אם חלילה המבנה המקורי שבו שכן הארגון נפגע כתוצאה מסיבה זו אחרת. אז איפה נעבוד בשש אחרי המלחמה?
בפגישה שנערכה בשבוע שעבר בטריפל-סי, אחת החברות שמפעילה שירותים כאלו, העלה מנכ"ל החברה, רמי נחום, תובנה מעניינת שספק אם מישהו נתן עליה את דעתו. לדבריו, זה יפה מאוד שיש לא מעט חברות שמנהלות חוות שרתים, ומצהירות כי הן ערוכות לארח לא רק מחשבים, אלא גם עובדים בשעת חירום. זה חשוב מאוד שעושים תרגולים, ושחברות משקיעות לא מעט בגיבויים חמים כך שביום פקודה העסק ימשיך לעבוד פחות או יותר כרגיל. אולם, על דבר אחד לא חשבו, וכנראה גם שאין לו פתרון לעת עתה: האם חברות הדטה סנטר ומתקני האירוח אכן מסוגלים לארח את כלל לקוחותיהם שירצו לעבוד בשעת חירום?
התשובה היא לא. הסיבה פשוטה: שטחי הנדל"ן של אותן חברות אמנם נחשבים לגדולים, אבל לא מספיק עבור כמות גדולה של עובדי של עשרות הלקוחות אותם הם משרתים. סביר להניח, כי המערכות תהיינה מוכנות, אבל ספק אם לעובדים יהיה מ"ר פנוי להניח בו את הכסא. יש גם לקחת בחשבון שחברות גדולות סוגרות מראש שטחי עבודה באותם מתקני אירוח, כך שאין שום אפשרות להשכירם או לתת אותם לגורם אחר.
אין טעם לנקוב בשמות. התופעה הזו נכונה לגבי כל החברות הגדולות העוסקות בתחום זה, והן מוכרות לכולנו. מכאן עולות כמה שאלות. ראשית, האם אותן חברות, שמצהירות כי הן עוסקות באירוח לא רק של מחשבים, אלא גם אנשים, אכן מוודאות שהלקוחות שלהן יודעים היטב שהם עלולים להיקלע למצב שבו בשעת חירום לא יהיה להם מקום פיזית לאחסן את העובדים שלהם? כמו כן, מהי מדיניות ההתחייבות של אותן חברות – האם הן מבהירות ללקוחות שהן תאפשרנה אירוח עובדים על בסיס מקום פנוי, או שמא הן חתומות על חוזים שלא בטוח שהחברות יוכלו לעמוד בהן (גם אם אין ספק שיש להן כוונות לעשות זאת)?
אסור לטעות. הבעיה אינה רק של אותם ארגונים מול החברות שמספקות שירותי אירוח לחירום. בתוך זמן קצר הבעיה יכולה להיות בעיה לאומית. זאת, בהתחשב בעובדה שבשירותי האירוח משתמשים ארגונים ממגזרים פיננסיים, שירותי מזון, תרופות, תחבורה ושאר הדברים הבסיסיים שבלעדיהם העורף המופגז לא יכול לפעול. פתרון של עבודה מרחוק הוא סביר, ישים ויש להניח שיתבצע בפועל. עם זאת, הוא עדיין לא מחליף את הנוכחות הפיזית של צוותים במקומות עבודה כאן או במתקני החירום.
השורה התחתונה: ארגונים לא צריכים להסתפק בכך שיש להם DR הכולל מתקני אירוח לעובדים. עליהם לוודא ולהיערך בהתאם למצב שבו אותו מתקן לא יוכל לספק להם את כל השירותים הדרושים, ויפה שעת אחת קודם. כבר למדנו על בשרנו שבמזרח התיכון לא צריך טיל כדי להיכנס למצב חירום. לכן, ההיערכות היא צו השעה.
תגובות
(0)