המציאות של ענף ההיי-טק, מעבר לדו"חות ולתחזיות

השבוע פורסמו שלושה דו"חות על ענף ההיי-טק, שאפשר למצוא סתירות מסוימות ביניהם. שכל אחד מהם מציג מציאות שונה, ולו במידה מסוימת.

אחד מהם הוא סקירה של משרד הכלכלה על מצב ההיי-טק, שהשורה התחתונה שלה היא שלא צפויה סגירה של חברות בענף. מניתוח נתוני סקר שביצעו אנשי המשרד, הם הגיעו למסקנה שההיי-טק הוא הענף היחיד שהצפי בדבר מספר החברות שייסגרו בעקבות המלחמה עומד על 0% (!).

לעומת זאת, רשות החדשנות, שהיא זרוע במשרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה, פרסמה סקירה שעולה ממנה שלרוב חברות הסטארט-אפ בשלבים המוקדמים (Early Stage) יש כסף לכל היותר לחצי שנה, ורובן צופות שהן לא יצליחו לגייס כספים בתקופה הקרובה. ההיגיון אומר שאם לחברה יש אורך נשימה של חצי שנה, סביר להניח שהיא תיסגר. אלא שכאן יש סתירה בין שני נתונים באותה הסקירה: נתון אחר שמצוין בה מראה שרוב המנהלים סבורים שהחברות שלהם יצמחו ב-2024.

דו"ח נוסף פורסם על ידי מכון המחקר העצמאי SNPI, והוא התבסס על ניתוח נתונים של קרן הון-סיכון ישראלית שתומכת ב-600 חברות שזקוקות בימים אלה לתמיכה כזאת, עקב המלחמה. הדו"ח קבע כי המלחמה פגעה קשות ביכולת גיוסי ההון של החברות הקטנות, וקיימת סכנת סגירה ברורה לחלק לא מבוטל מהן.

מי צודק?

אנחנו רואים כאן שלושה דו"חות של שלושה גופים שאין סיבה להטיל ספק באמינות שלהם ולטעון שהנתונים שהם מציגים אינם נכונים. אבל, כאמור, עולות ביניהם סתירות. אז מי צודק?

האופטימיים יתחברו ודאי לנתונים של משרד הכלכלה, שמראים שהענף יציב – באופן כללי ויחסית לענפים אחרים. השאלה היא: ל-מה משווים את הענף? אם מסתכלים עליו כעל מגזר כמו מגזרים אחרים, סביר להניח שבטבלת אקסל, שבה מצוינים ענפים בסכנת סגירה, ההיי-טק לא יהיה במקום הראשון. זה מתחבר לנתונים של משרד הכלכלה, שלא קובעים שהוא לא יהיה במקום הראשון, אלא שהוא יהיה במקום האחרון בטבלה הזאת. ברם, נשאלות כאן שאלות נוספות: מה נכלל תחת היי-טק? האם מרכז פיתוח של חברה רב לאומית, בית תוכנה ממוצע, חברת סטארט-אפ של 2-3 אנשים או כולם ביחד?

ההיי-טק הוא לא ענף שצריך להימדד בפני עצמו. על אף שרוב הפעילות של ההיי-טק הישראלי היא בחו"ל, ההשפעה שלו על הכלכלה הישראלית גדולה, ואפילו מאוד. לא סתם הוא מכונה הקטר של המשק. לכן, תשומת הלב והטיפול בענף צריך להיות קצת מעבר לנתונים יבשים של השוואה בין ענפים.

נתוני רשות החדשנות מתקרבים יותר למציאות. כפי שמצוין שם, החלק שנפגע הכי הרבה בענף ההיי-טק הוא החברות הצעירות, בין אם כאלה שכבר השלימו את סבב הסיד ובמיוחד כאלה שלא גייסו ממשקיעים חיצוניים ולו דולר אחד – בין אם הן לא התחילו סבב ובין אם הוא נעצר, כי ההשקעות הזרות בישראל נעצרו, וגם המשקיעים המקומיים לא ממהרים לפתוח את הארנק בתקופה זו. לכן, הנתון שלרוב החברות האלה יש אורך נשימה של עד חצי שנה הוא סביר, וגם צריך להדאיג, כי אף אחד לא יודע מתי מצב החירום יסתיים.

הדו"ח של SNPI משקף יותר את ההווה הלא מזהיר, מה שישליך על העתיד. הוא קובע כי המלחמה השפיעה על חברות ההיי-טק, בצורות שונות, כגון גיוס עובדים למילואים, הפסד שווקים בחו"ל עקב הפסקת טיסות של הרוב המכריע של חברות התעופה שטסות מישראל ואליה (פרט לחברות הישראליות ועוד כמה) ופגיעה בפריון בגלל עובדים שנפגעו מהמלחמה – נפצעו או חלילה נהרגו, או כאלה שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם.

הצורך הוא שהענף יחזור לצמיחה כמה שיותר מהר, כדי שהקטר יוביל את הקרונות – שאר המשק, שנפגע קשות מהמלחמה, יותר מאשר ההיי-טק. צריך להפסיק להסתכל על הענף כמגזר ולא לשחרר תחזיות אופטימיות, נעימות לעין – אבל רחוקות מהמציאות

העיניים מופנות לממשלה, והיא לא ממש מחזירה מבט

גם הפעם, כמו תמיד בזמן מצוקה, העיניים מופנות לממשלה. אלא שלמרבה הצער, היא לא ממש מחזירה מבט, או לפחות לא מסתכלת לכיוון הנכון. הסיוע הממשלתי לענף ההיי-טק לא רואה את הענף ברזולוציות מדויקות, אלא תופס אותו כענף אחד – מה שרחוק מהמציאות. אין דין חברה גדולה כסטארט-אפ צעיר, ואין דין מצב החירום הנוכחי כשגרה שהייתה לפני ה-7 באוקטובר (שגם בה היה משבר כלכלי). הסיוע שכבר ניתן לענף נעול עדיין על נהלים שנכונים לימי שגרה: חברה תקבל כסף אם היא תציג מימון מהמקורות שלה.

ההתניה של קבלת כסף ממשלתי בגיוס כסף פרטי היא דבר לא מעשי, מאחר שכאמור, המשקיעים הפסיקו להשקיע, הם מקמצים את כפות ידיהם. על פי התנאים של הממשלה, אם חברה לא יכולה לגייס כסף פרטי, היא לא יכולה לקבל גם את המענק הממשלתי, מה שמשאיר אותה קרחת מכאן ומכאן, ובלי מזומנים.

יש להעיר שרשות החדשנות נתנה הקלות מסוימות, בדמות מסלולי האצה שמאפשרים לחברה שזקוקה למענק הממשלתי לקבל אותו מיד, גם אם היא לא גייסה ממשקיעים. אלא שהמסלולים האלה מחייבים את היזמים לגייס ממשקיעים אחרי המלחמה. זוהי דרישה מאתגרת, שחברות סטארט-אפ רבות לא יוכלו להיענות לה, משום שחוסר הוודאות שהמלחמה והמשבר הכלכלי הביאו איתם גורמים למשקיעים לחשוב פעמיים, או שבע פעמים, האם להתחייב להשקיע בחברה בעתיד או לא.

מה צריך לעשות?

על הממשלה להציע תוכנית סיוע חירום לענף ההיי-טק, בנוסף למסלולי המענקים שפועלים גם בזמני שגרה. עליה לקבוע קריטריונים – אילו חברות נמצאות במצב קשה ובסכנת סגירה, ולהקצות להן תקציבים כמענקי חירום ללא תנאים, על מנת למנוע זאת. מענקים שכאלה יועילו לא רק לענף ההיי-טק, אלא לכלכלה כולה: כל סגירה של סטארט-אפ משפיעה ישירות על ענפים אחרים במשק.

במיוחד נדרשת תפיסה כזו בכל מה שקשור לחברות ההיי-טק בדרום ובצפון, שנפגעו קשות בעקבות המלחמה אף יותר מהחברות במרכז הארץ. סיוע לחברות אלה חייב להיות חלק מהמשימה הלאומית של שיקום ישובי עוטף עזה והגליל העליון, שם פועלות לא מעט חברות צעירות וקטנות. במקרה של העוטף, אין להן מבנים לחזור אליהם ולהמשיך לעבוד.

השורה התחתונה: השאלה אינה האם ענף ההיי-טק ישרוד את המשבר – זה יקרה. השאלה היא כיצד הוא ייכנס לתקופה שאחרי המלחמה. הצורך הוא שהענף יחזור לצמיחה כמה שיותר מהר, כדי שהקטר יוביל את הקרונות – שאר המשק, שנפגע קשות מהמלחמה, יותר מאשר ההיי-טק. צריך להפסיק להסתכל על הענף כמגזר ולא לשחרר תחזיות אופטימיות, נעימות לעין – אבל רחוקות מהמציאות.