דו"חות חיוביים שלא מהווים סיבה למסיבה

השבוע פורסמו שני דו"חות שהראו שברבעון השני חל שיפור מסוים בהיקף הגיוסים וההשקעות בהיי-טק. הדו"חות, האחד של RISE Israel והשני של IVC ולאומיטק, מצביעים על כך שהנתון הגיע ברבעון ל-2.8 או 2.9 מיליארד דולר, בהתאמה. מדובר בעלייה תלולה בהשקעות ועל פי RISE Israel, בחזרה לרמה של סוף 2022 – לפני משבר המהפכה המשפטית, ואחריו משבר המלחמה.

לכאורה, נראה שיש סיבה למסיבה: ההשקעות שבות לעלות. אלא שהמציאות לא מתכתבת עם התחושה האופטימית, במידה רבה מאחר שהמקור של חלק ניכר מהגידול הוא במגה-סבבים, קרי – גיוסים של סכומים גדולים, ורק שש חברות עשו זאת ברבעון. הבולטת מביניהן היא וויז של אסף רפפורט, שגייסה קרוב למיליארד דולר בסבב אחד. האם החברות האלה והמגה-סבבים שהן ביצעו הם היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל? התקווה היא שלא, אבל התשובה לכך תינתן ברבעונים הבאים.

ב-RISE Israel מצביעים על כך שהנתונים מוכיחים שיש קשר הדוק בין מצב ההיי-טק וההשקעות בו למה שקורה במדינה – המלחמה והשלכותיה – ובזירה הגלובלית. ואמנם, רואים את זה לאורך ולרוחב הענף – אנשי הון-סיכון, אנשי אקדמיה, מנהלים ואפילו עובדים זוטרים. המלחמה הביאה לגיוס מילואים נרחב, גם של אנשי היי-טק, והיא (עוד) גורם שמביא משקיעים זרים להדיר את רגליהם מישראל. אלה ואחרים מביאים לדחיית עסקאות, פיטורים, ביטולי משלחות לחו"ל והשתתפויות בכנסים, ועוד.

מאיה שוורץ, מנכ"לית איגוד ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים. צילום: ניב קנטור

מאיה שוורץ, מנכ"לית איגוד ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים, היטיבה לשקף את המציאות כפי שהיא: לדבריה, העובדה שרוב כספי הגיוסים הלכו למספר קטן של חברות מעוותת את התמונה ועלולה ליצור אופטימיות מדומה. בנוסף, מעבר למספרים היפים, עדיין שרירה וקיימת האזהרה שמנהלים ומשקיעים הביעו באחרונה, שלפיה יש חשש שהמצב בארץ יגרום לעלייה בפרמיית הסיכון של ישראל – מה שירתיע קרנות מסוימות מלהשקיע בארץ. זאת, אפילו לאחר שאיומי ה-BDS והרוח האנטי ישראלית במקומות רבים בעולם לא הרתיעה אותן מלשים את כספן כאן.

מה באשר לעתיד?

ייתכן שהמספרים האלה מעידים על שינוי מגמה וחזרה לצמיחה של ההיי-טק, אבל יש מנהלים בענף שסבורים אחרת. בדו"ח שפרסמה רשות החדשנות מצוין ש-600 מהם התריעו על ירידה בתפוקות, מה שעלול להוביל לפיטורים, כדי להתאים את מצבת כוח האדם למה שקורה בשווקים.

בהקשר זה יש לציין שפיטורים קורים לא רק בישראל ולא רק במלחמה. למעשה, זוהי מגמה עולמית בהיי-טק, בפרט מתחילת השנה. על פי ההערכות, קרוב ל-200 אלף איש פוטרו בענף מאז ה-1 בינואר. האחרונה שפורסם שהיא מבצעת פיטורים היא מיקרוסופט. במקרה שלה, מדובר בעוד שלב ביישום תוכנית הפיטורים שהיא החליטה עליה לפני חודשים אחדים. בחברה סירבו לציין היכן מבוצעים הפיטורים וממיקרוסופט ישראל לא נמסרה תגובה לפניית אנשים ומחשבים בעניין, אבל בהחלט ייתכן שהמהלך משפיע על הפעילות הענפה של הענקית מרדמונד בארץ.

ברמה המגזרית, מרבית ההצלחות שהביאו לשיפור ברבעון השני קשורות בתחום הסייבר ובתחום הביטחוני. בתחומים אחרים, כמו AI, אנחנו אמנם מדורגים במקום השלישי במספר החברות שפעילות בעולם זה, אבל נשרכים מאחור בכל מה שקשור בהשקעה בתשתיות שיאפשרו את המחקר ואת המשך פיתוח המוצרים – מה גם שיש לאוכלוסיות מסוימות קושי בגישה למשאבי מחשוב.

השורה התחתונה: הנתונים היבשים על ההשקעות בהיי-טק הישראלי מעודדים. אין כאן רצון להשבית שמחות, אבל, יחד עם זאת, אסור לקבל כמובן מאליו מסרים שגורמים אינטרסנטיים מנסים לשדר, כחלק מקמפיין שנועד לצייר תמונת מצב מעוותת שלפיה הרע מאחורינו ואנחנו בדרך להתאוששות.

הטכנולוגיה אינה חזות הכול

אחת המסקנות ממה שאירע ב-7 באוקטובר היא שהקונספציה שלפיה אפשר להתבסס על הטכנולוגיה שתתריע האם יש מחבלים שמנסים לחדור מרצועת עזה לישראל ותנטרל את האיום – קרסה. האירועים הוכיחו שמקבלי ההחלטות נתנו משקל סגולי גדול מדי לטכנולוגיה, ולכן לא היו מספיק כוחות אנושיים בשטח כדי לבלום את המתקפה. זה נכון לא רק ברמה הביטחונית, אלא גם ברמה האזרחית – בתפיסת עולם שמתלהבת מדי מהטמעת טרנספורמציה דיגיטלית, מבלי לחשוב על משתמשים רבים, מכל הגילאים והמגזרים, שמחשוב תהליכים לא יסייע להם בחיים – ולייצר איזונים מתאימים. זה נכון שבעתיים לגבי אנשי המגזר הציבורי-ממשלתי.

הטכנולוגיה עושה דברים נפלאים, אבל היא גם מעמיקה את הפערים, במקום לצמצם אותם. מקבלי ההחלטות יכולים למנוע את זה, מבלי למנוע את הקידמה והמחשוב. הכול שאלה של רצון ותקציב

השבוע קיבלנו דוגמה לכך, שאמנם עוסקת במגזר מסוים, אבל נכונה לגבי חלקים נרחבים באוכלוסייה. הנושא עלה בדיון בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בדיון שעסק במחסור בלשכות תעסוקה בפזורה הבדואית בנגב. מנתונים שהוצגו לוועדה עולה שלפחות 80 אלף תושבים מיישובים אלה, שמרוחקים ממרכזי תעסוקה והיי-טק, ונטולי פתרונות תחבורה, למעשה לא יכולים לקבל שירותים מלשכות התעסוקה, כולל לא קבלת קצבאות, שרבים מהם זכאים להן. התשובה של הממסד היא שהלשכות נמצאות בתהליך של טרנספורמציה דיגיטלית, שתמחשב חלק גדול מהדברים שכדי לבצע אותם, על מי שנדרש להם ללכת כיום פיזית ללשכה. בכך, הם אומרים, יתייתר הצורך להגיע לסניף. זה היה הנימוק העיקרי שהוביל להחלטת שר הכלכלה, ניר ברקת – שנולד בהיי-טק, לבטל הקמת חמש לשכות תעסוקה בפזורה הבדואית. שהרי אם התהליכים יהיו דיגיטליים, אין צורך בלשכות האלה. הלא כן?

לא. מי שיושב על המדוכה בנושא זה, כבר כמעט שלוש שנים, מתעלם מהעובדה שכדי לממש תהליכים דיגיטליים נדרשת גישה לאינטרנט, וזה משאב חסר במרבית היישובים הבדואים, בפרט בכפרים הלא מוכרים, כמו גם בלא מעט ישובים אחרים בפריפריה. הנדרשים לשירותי לשכות התעסוקה מגיעים בדרך כלל מאוכלוסיות מוחלשות, וחלקם בעלי אוריינות דיגיטלית מוגבלת ביותר. קל להשיב על טענה זו בכך שהם חייבים ללמוד להתחבר לעולם החדש. אלא שללמוד עולם חדש, בפרט בגיל מבוגר, זה קשה, מה גם שברוב המקרים אין מי שיקנה להם את האוריינות הדיגיטלית.

הגופים הציבוריים שעוסקים במתן השירות לאזרח ובדיגיטציה שלו, בעיקר בממשלה ובשלטון המקומי, חייבים לראות לנגד עיניהם כל הזמן את האזרח המוחלש, חסר האמצעים, שאין לו אוריינות דיגיטלית חזקה, אבל גם שביקור בסניף מרוחק של לשכת התעסוקה או כל גוף ממשלתי-ציבורי אחר דורש ממנו התניידות מסורבלת ויקרה. כזה שהקצבאות הן בסיס הקיום שלו, אבל קשה לו להגיע ללשכה ולקחת אותן.

זו דוגמה לכך שהטכנולוגיה עושה דברים נפלאים, אבל היא גם מעמיקה את הפערים, במקום לצמצם אותם. מקבלי ההחלטות יכולים למנוע את זה, מבלי למנוע את הקידמה והמחשוב. הכול שאלה של רצון ותקציב.