האמנם הממשלה תגדיל את מספר עובדי ההיי-טק?

שר הכלכלה, אלי כהן, התראיין לאנשים ומחשבים ערב החג והביא עמו בשורה: "נגדיל את מספר עובדי ההיי-טק לחצי מיליון". מדובר בכותרת שאמורה לשמח כל ישראלי, שיודע מזמן שההיי-טק הוא הקטר של המשק, ואין מתנה טובה יותר מזו לקוראים לכבוד החג.

אבל אחרי שנרגעים מההתרגשות ומנסים לרדת לעומקם של דברים, מהר מאוד מגלים שאין בהם עומק. זה לא מפתיע, לפחות לא את הציניקנים מבין הקוראים, שבוודאי סבורים שדרישה מפוליטיקאי לעמוד בהבטחות שלו היא על גבול התמימות או העדר התמצאות במרחב הציבורי הישראלי.

עוד נורה אדומה עולה מכך שהשר כהן התחייב על המספר הזה עד ל-2027 – זמן נצח, שלא ניתן לדעת היכן ענף ההיי-טק יהיה בו עד אז. מה גם ששאלת הזמנים היא קריטית, שכן המציאות דורשת מילוי מהיר יותר של ההבטחה הזאת. בכל שנה יש מחסור של 10,000 מהנדסים ויותר ואם נחכה עד 2027, לא בטוח שנוכל לקרוא לעצמנו אומת הסטארט-אפ ולהיי-טק – הקטר של המשק.

החדשנות לא מחלחלת לחברה הישראלית

הצורך בהגדלת מספר העובדים בהיי-טק אינו שנוי במחלוקת. בנוסף, מוסכם על כולם שכוח האדם הנוסף שצריך להזרים לענף צריך להגיע ממגזרים שכיום מודרים ממנו, שיש אי שוויון בולט שיש לשייכים אליהם בסיכוי להתקבל לעבוד בו. כאשר השר כהן מדבר על הגדלת היקף העובדים כמעט פי שניים מאשר כיום, הוא בוודאי יודע שכדי להגיע ליעד הזה יש לטפל בפערים החברתיים והכלכליים שנוצרים בגלל ההיי-טק. פערי השכר בין מהנדס תוכנה מתחיל, שזה עתה סיים את לימודיו, לבין מורה או בוגר אוניברסיטה שלא בתחומי המדעים והטכנולוגיה גדלים והולכים. ראש רשות החדשנות, אהרון אהרון, כתב בדו"ח שפרסם בראשית 2018 שאם לא נפעל במהירות לצמצום הפערים, יהיו פה שתי כלכלות ושתי מדינות – מדינת ההיי-טק ומדינת יתר אזרחי ישראל. כדי שיבואו לענף עוד כמה מאות אלפים להיי-טק, צריך לתת להם את ההזדמנות השווה שאינה קיימת כיום.

לפני כחודש פורסם דו"ח של ה-OCED, שהראה עד כמה ישראל לא משקיעה בחינוך בכלל ובחינוך טכנולוגי בפרט, לעומת מדינות אחרות. אל מול זאת, דו"ח של חברת מחקר אירופית שאודותיו פרסמנו היום (ג') מציב אותנו במקום השלישי בעולם במספר הסטארט-אפים שעוסקים בבינה מלאכותית. זאת, בנוסף למובילות שלנו בתחומים כמו סייבר, רכב אוטונומי וטכנולוגיה לעולם הבריאות.

אבל החדשנות הזו, שמביאה לפה רבים מהעולם כדי ללמוד מאתנו, אינה מחלחלת לחברה הישראלית. היא אינה מנת חלקם של ילדי דימונה או קריית שמונה, בכל אופן לא בהיקף ובמינון שיאפשר להזניק את הערים האלה.

הדברים נתמכים גם על ידי גורמים במערכת החינוך ובכירים אחרים במערכת הפיננסית. כך, למשל, אבי גנון, מנכ"ל World ORT, ציין במאמר שכתב על הבעיות של החינוך הטכנולוגי כי "חלק מבעיית כושר הפריון במשק הישראלי נובע מהיעדר השקעה ושימת דגש על חינוך וטכנולוגיה במערכת החינוך (פורמלית וא-פורמלית)". הנגידה היוצאת של בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, אמרה בכנס של חטיבת המחקר של הבנק כי חלק מבעיות הפריון במשק נובע מהיעדר השקעה ושימת דגש על חינוך והכשרה טכנולוגית, שהם המפתח לישראל חזקה

בראיון לג'ון בן זקן ציין השר כהן כי אחת הדרכים לחיזוק ההיי-טק היא מתן תמריצים נוספים לחברות רב לאומיות כדי שיגדילו את פעילותן. זה מהלך נכון ברמה האסטרטגית, אבל כיצד החברות האלה ירחיבו את הפעילות שלהן כשהן יודעות היטב שכמעט בלתי אפשרי להשיג מהנדס ישראלי, גם תמורת הבטחות שכר דמיוניות?

הממשלה יכולה להיות נדיבה, לחזר אחר ראשי חברות הטכנולוגיה הגדולות ולספר להם למה כדאי להם לבוא לפה – ואין ספק שכדאי להם: היא נותנת להם מענקים, הקלות במיסוי ועוד. אבל את המשאב הכי חשוב היא לא יכולה לספק להם: ההון האנושי.

אפשר להניח שהשר כהן מכיר את המציאות הזו. הוא שומע עליה מיועציו, מאנשי ההיי-טק במשרדו, מהתעשיינים ומגורמים אחרים שמכירים את הענף. אבל, למרבה הצער, הוא לא יכול לעשות הרבה, חוץ מאשר להצהיר הצהרות ולהראות כוונות טובות, בתקווה שעד 2027 אף אחד לא יזכור לו אותן.