הסטורי של אווה: לפנות לצעירים בכלים ובשפה שלהם
הקמפיין החדש, שמתאר את חייה של נערה יהודייה בת 13 בזמן השואה באמצעות סטוריז באינסטגרם, עורר מחלוקת ● התגובות של המתנגדים נובעות משמרנות ושגויות, והראייה לכך היא ההצלחה הכבירה של הסרטונים
מי מכם, הקוראים, שנסע בימים האחרונים בנתיבי איילון, קרוב לוודאי שהבחין בשלט הפרסומת הענק לסטורי של אווה. אחרים ודאי ראו את זה ברשת, בין אם כמודעה או קראו אחד משלל הפוסטים שפורסמו אודותיה ברשתות החברתיות. כך או כך, מדובר בקמפיין שאי אפשר לפספס אותו, ושמציע לקהל שנחשף אליו להתחבר לחשבון שנקרא "סיפורי אווה" (Eva Stories), באמצעות המשפט "אם היה אינסטגרם לילדה בשואה".
בחשבון הזה החלו לעלות אתמול סרטונים שמתארים את חייה של אווה היימן, נערה בת 13 שנספתה באושוויץ. היימן תיארה את החודשים האחרונים לחייה ביומן, שמאוחר יותר הפך לספר וכעת הופך לסטוריז באינסטגרם. החל מימי ראשית המלחמה, שבהם היא ממשיכה בחייה הרגילים, אם כי שמה לב שמשהו משתנה והשמיים הופכים קודרים, וכלה בחיים גטו ובמעשים הנוראיים שעשו הנאצים (גם) לה ולחבריה.
את הקמפיין העלו איש העסקים מתי כוכבי ובתו, מיה, בהשקעה של מיליונים לא מעטים של שקלים.
שואה לצד התמונות היומיומיות
הידיעות על הסטוריז הצפויים של אווה עוררו תגובות חלוקות: מחד, היו כאלה שהתלהבו מהחידוש ומהפנייה לקהל הצעיר בכלים שהוא משתמש. הראייה לאפקטיביות של זה היא שהקמפיין הצליח לצבור יותר מ-100 מיליון צפיות בפחות מיממה. מאידך, הוא עורר את קצפם של רבים מהגולשים, שטענו שמדובר בזילות של השואה והביעו סלידה מהעובדה שכך יתוודעו הילדים שלהם לשואה (כאילו שהם לא מתוודעים אליה בבתי הספר, ברשת ובאמצעים אחרים). אלא שאותם הורים טועים: האינסטגרם, אולי יותר מכל אמצעי אחר, הוא האמצעי שבו נמצאים הילדים שלהם. הם נכנסים לאפליקציה, מתעדים את חייהם ומעלים אותם לתמונות, סרטונים או סטוריז, ומתעדכנים במה שמעלים החברים, או ה-"חברים" שלהם – כמו גם דמויות מפורסמות.
הגם שאני לא מצדיק, אני יכול להבין, ולו במידה מסוימת, את הסלידה שהם חשים מהקמפיין, כולל את התחושה שמדובר בזילות השואה. האינסטגרם מתקשר בדרך כלל עם צילומים מחיי היום יום, תמונות שמעלים הגולשים כדי להראות איזה בגד יפה הם קנו או מה הם עשו על חוף הים, ועדכונים מחיי היום יום של סלבס, בחלק מהמקרים כשהם לובשים או אוחזים מוצרים ומקבלים על זה אלפי ויותר שקלים. זה לא משהו שהגולש הממוצע מקשר עם דברים קדושים ועצובים כמו השואה.
אלא שגם בטלוויזיה, באתרים ה-"קונבנציונליים" ובשאר אמצעי המדיה שבהם נכתב על השואה יש לא מעט כתבות וסרטי חולין. בחלק מהמקרים מדובר בתכניות ברמה נמוכה, שהייתי מעדיף שהילד שאין לי לא יצפה בהן. אז מה – האם לא צריך לשדר או לפרסם באמצעים הללו תוכן ליום השואה, או שעוסק בה? התשובה לכך היא, כמובן, שצריך לפרסם. כך גם באינסטגרם.
שמרנים, צאו מהקופסה
לי נראה שהסיבה המרכזית להתנגדות ל-"סיפור של אווה", לפחות בקרב חלק מהמתנגדים, היא מקובעות, מתובלת בחוסר הבנה של מקומן של הפלטפורמות הדיגיטליות בחיינו. האסוציאציות שמעלה המילה "שואה" הן יותר קלישאות (נכונות) כמו "לזכור ולעולם לא לשכוח" ו-"לכל איש יש שם", סיפורים אישיים ונוגים, ושירים מרגשים כמו אלי אלי (הליכה לקיסריה). אבל את זיכרון השואה ניתן להעביר גם באינסטגרם וזה מה ש-"הסיפור של אווה", בהנחה שיש אמת בפרסום בקמפיין, יעשה. כמו במקרים רבים, הסוגיה כאן היא לא האיפה, אלא האיך. ובהנחה שמדובר כאן בהמחשת סיפורה של נערה שנספתה בשואה באמצעי דיגיטלי וחדשני כמו אינסטגרם, ובצורה מכובדת ומכבדת, אני רואה בכך רק יתרון.
נכון שהסרטונים של אווה יוצגו לצד התמונות של החברים עם החיוכים והבגדים החדשים, אבל הם יוצגו גם לצד התמונות והסטוריז שלהם מטקסי יום השואה והטלאים הצהובים שהם ישימו כדי לכבד את היום הקדוש והחשוב הזה בדרך שלהם. והנער או הנערה שייכנסו באותו היום לאינסטגרם – יש סיכוי לא מבוטל שייראו חלק מהסרטונים הללו. כי שם הם נמצאים. שם ולא בטלוויזיה, שם ולא בעיתונים, שם ואפילו לא ברשת החברתית האם – פייסבוק. ואם אנחנו רוצים להעביר להם את זכר השואה, כדאי שנהיה איפה שהם נמצאים ונדבר (גם) בשפה שלהם.
תגובות
(0)