מה קורה כשמנכ"ל ומנמ"ר יוצאים לכבוש את ההר הכי גבוה באירופה?

ההיי-טק מזמן לעוסקים בו ולמנהלים אותו לא מעט אתגרים: פיתוח חדש, עסקת ענק ואם זה סטארט-אפ – האקזיט המיוחל. אלא שיש כאלה שמעדיפים את האתגרים האקסטרימיים שלהם לא רק באופן ספייס המשרדי, כי אם גם באופן ספייס האמיתי – בטבע. ואם אפשר לשלב טבע וספורט אתגרי – מה טוב.

שניים כאלה הם טל נתנוביץ', סמנכ"ל הבקרה, התפעול ומערכות המידע בשיכון ובינוי סולל בונה, ואלון כהן, מנכ"ל פרינטר סנטר. מתוקף תפקידיהם הם אמנם לא עובדים באופן ספייס, אבל המרחבים הפתוחים שהעולם שלנו מציע בהחלט קורצים להם. לכן, מאז שהכירו לפני כחמש שנים בפורום המנמ"רים והמנכ"לים C3 של אנשים ומחשבים, הם מבצעים פעילות ספורטיבית רבה בשטח: רצים, עוברים מכשולים במסלול הטאף מאדר הקשה (ותוך כדי כך תורמים למען ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם) – ומתאמנים, כמובן.

הטבע במלוא תפארתו – רק קצת חבל שהכבל נמצא שם. צילום: אלון כהן

הפעם הם החליטו לאתגר את עצמם עוד יותר ולטפס על פסגת הר גבוה. מה זה גבוה? מהגבוהים ביותר בעולם. בהתחלה הם חשבו לטפס עד למרומיו של הקילימנג'רו, אבל ההר האפריקני די פופולרי והם רצו אתגר "יותר מעניין", כלשונם. השניים חיפשו והתלבטו, והחליטו לטפס על האלברוס, שנמצא ברוסיה. שני ההיי-טקיסטים הישראלים הצטרפו למשלחת של מטפסים, וממש בימים אלה הם עושים את דרכם במעלה ההר.

האלברוס הוא חלק מרכס הרי הקווקז המערביים, וממוקם לא רחוק מהגבול הרוסי עם גאורגיה. הפסגה המערבית שלו מתנשאת לגובה של 5,642 מטרים ונחשבת לפסגת ההר הגבוהה ביותר באירופה. הפסגה המזרחית מעט יותר נמוכה ומגיעה לגובה של 5,621 מטרים. בחודשי הקיץ, מספר המנסים לטפס שם לגבהים המטורפים האלה יכול להגיע עד ל-100 בני אדם ביום. ניסיונות הטיפוס בעונת החורף נדירים וקשים משמעותית, בשל תנאי מזג האוויר הקיצוניים, ובדרך כלל מבוצעים על ידי מטפסים מקצועיים בלבד. בכל שנה מתים במהלך הניסיונות הללו בין 15 ל-30 בני אדם, ברוב המקרים בגלל חוסר בניסיון, במקצועיות ובציוד.

זה רק נראה ירוק ופסטורלי… צילום: אלון כהן

במייל ששלחו למערכת אנשים ומחשבים היישר מהמסלול, כהן ונתנוביץ' סיפרו על מה שקרה להם עד לפרסום שורות אלה: "אתמול (א') הגענו בטיסה ממוסקבה לעיר מינרלנייה וודי ומשם נסענו לעיירה טרסקול, שממנה מתחיל סיפור מסע הטיפוס שלנו. מדובר בעיירה 'נמוכה', בגובה של כ-2,000 מטרים 'בלבד'. יחד אתנו נמצאים בקבוצה שני ישראלים נוספים, בכירים בהראל. משלימים את הקבוצה: הולנדי (מעופף משהו), צ'כי עם חברה אוסטרית, חוסיין שאומר שהוא משבדיה, אלא שמיד גילינו שמקורותיו באיראן, סקוטי נמרץ והמדריך המקומי מישה, להלן מישקה".

"באותו היום אחר הצהריים", הוסיפו, "מישקה עשה לנו 'מסדר ציוד' בחדרים, בדק כל פריט ואת התאמתו לטיפוס, ספיגת מים ועמידות בקור. את מה שלא מצא חן בעיניו הצטרכנו ונצטרך לשכור, כי במקרים כמו זה, עם הציוד לא משחקים. בהמשך לקחנו כדור למניעת מחלת גבהים, שגרם לנו לרוץ כל הלילה לשירותים, כי הוא משתן ברמות קשות".

"ביום השני (כלומר: היום – או"מ) התחלנו לתרגל 'התאקלמות' לגובה ולתנאים בכלל", כתבו השניים. "בתחילה ירד גשם זלעפות והבחנו בקבוצה מקבילה ביפני שהולך כל הדרך עם מטרייה ביד. בין אם בעלייה או בירידה, בגשם או בלעדיו, הבחור עם המטרייה שלו, כאילו הוא מטייל בשאנז אליזה".

לפעמים יש גם מישורים… יחסית. צילום: אלון כהן

"טיפסנו במשך שלוש שעות לגובה 3,050 מטרים, בעלייה לא פשוטה בכלל – שיפוע בזווית חדה מאוד. מה יש להגיד – הנוף משכר, עם פרחים מדהימים על המדרונות, ושלג וקרח בצדדים", התמוגגו.

לסיכום הם ציינו ש-"הירידה הייתה הרבה יותר מהירה אבל גם הרבה יותר מורגשת ברגליים, במיוחד בברכיים ובשרירי התאומים. אם זה יום התאקלמות בלבד – מה מחכה לנו בהמשך… כך או כך, בסיומו של יום הפעילות ארזנו את הפקלאות שלנו לקראת התחנה הבאה, מחר, שכבר תהיה למרגלות האלברוס".

כהן ונתנוביץ' ימשיכו לדווח לנו בימים הקרובים מהמסע המרתק שלהם.