סוף המסע: החוויה, ההתרגשות והנגיעה בפסגה

אחרי שהתכוננו למסע, עברנו את רובו וחטפנו מחלת גבהים, הגענו בבוקרו של יום ו' האחרון לשיא: החלק המסיים של הטיפוס על האלברוס, ההר הגבוה ביותר באירופה. ההגעה אל הפסגה.

בדרך כלל, אנשים מתעוררים אחרי עלות השחר. טל, אלון ושאר החבורה התעוררה באותו הבוקר הרבה לפני כן

בהתאם לתכניות ולחלון הזמנים הצר, הטיפוס החל עוד לפני עלות השחר – ב-03:00. לכן, השכמנו ב-01:00. לקחנו את כל הציודים אתנו ואחרי ארוחת בוקר קלה, הגענו למקום היעד. לחלק הזה של הטיפוס התלוו אלינו עוד שני מדריכים, בנוסף למישקה.

את הטיפוס התחלנו מסלעי פסחוב, בגובה של 4,700 מטרים, כשנוסף על זה שחשוך, הטמפרטורה עמדה על מינוס 15 מעלות, עם רוח מורגשת. טיפסנו בעקומת עלייה חדה ואצבעות יד שמאל שלי בערו מכאב, על אף שלבשתי כפפה בתוך כפפה. הזזתי את היד שוב ושוב, כדי שלא תקפא.

הקור – כלבים, ואתו באו הכוויות

א-פרופו קיפאון, כאן המקום לספר על טעות שעשינו: השתמשנו ב-"שלוקר מים" – שקית מים בתרמיל עם צינורית שמגיעה עד לאזור הפנים. לכאורה מים זמינים, ברם, בקור ששרר במעלה ההר הצינורית עם המים קפאה ואתה גם הזמינות שלהם. מה ששכחנו לעשות הוא בטרם היציאה לנשוף לתוך הצינורית, כך שלא ייוותרו בה מים. מזל שסחבנו אתנו גם בקבוקי מים, שהצילו את המצב.

המשכנו בטיפוס בעלייה החדה במשך שעתיים, עד שהשמש החלה להפציע, ואז קרו שני דברים נפלאים: נגלה לנו הנוף, רכס הרי הקווקז במלוא תפארתו, מואר בצבעי אש מדהימים, והטמפרטורה עלתה מעט – ואתה מצב הרוח.

עולה עולה

אחרי שלוש שעות וחצי של טיפוס בשיפוע חד הגענו לעלייה מתונה יותר ובחלוף עוד חצי שעה – לאוכף שבין שתי הכיפות. בשלב הזה היינו בגובה של 5,350 מטרים – קרוב, אבל מסתבר שהקרוב הזה מאוד רחוק לכמה אנשים, או לפחות לבחור היפני שהיה חלק מהמשלחת. ראינו את המדריך של הקבוצה השנייה רץ למטה בטירוף כשהוא קשור בחבל ליפני ולבחור נוסף. המדריכים זיהו בתוך שנייה את הבלבול וחוסר השליטה שלהם – אפשר לקרוא לזה שיכרון הגבהים – ופעלו מהר ובהחלטיות. לשני נדרשי הטיפול מהקבוצה השנייה הצטרף חוסיין האיראני, מהקבוצה שלנו.

השארנו את תיקי הגב באוכף, לקחנו רק מים וקצת פירות יבשים ונערכנו לחלק האחרון באמת של הטיפוס. היינו על הכיפה המערבית וכדי להגיע לפסגה, עלינו בשיפוע הכי חד במסע, ובאיטיות רבה. גם התנאים היו בעוכרינו – היה קשה לנשום, כולל למנוסים יותר שבינינו (טל ואני היינו ה-"ירוקים" היחידים בקבוצה), ובחלקים מסוימים אף נקשרנו לחבל האבטחה.

פסגת האלברוס

אחרי חמש שעות כבר היינו בגובה של 5,400 מטרים. ראינו חוזרות מולנו קבוצות שכבר הגיעו לפסגה והן מעודדות אותנו, באחוות מטפסים נעימה וחמימה. המשכנו שעה נוספת בטיפוס על צלע ההר צפונה, ואז ניתקנו את חבלי האבטחה ופנינו בחדות מערבה. אחרי עוד קטע קצרצר של עלייה ראינו את פסגת האלברוס במלוא הדרה בפעם הראשונה. ההתרגשות הייתה מטורפת, וכנראה שהתעצמה בגלל השפעת הגובה. במהלך 20 הדקות הבאות אלון נחנק מדמעות כמה פעמים.

רצינו לרוץ אל פסגת הפסגה, אבל בקושי זזנו. במקום זה, הלכנו בהליכה איטית, תוך ששמענו אחרים צוהלים שם למעלה. אחרי שסיימנו את 20 המטרים האחרונים התחבקנו, והצטרף אלינו מישקה, המדריך, שאמר: "איחוליי, עשיתם את זה!", ושלושתנו צעקנו: "בוקר טוב, אירופה".

אחרי ההתרגשות וכמובן הצילומים, התפנינו לירידה, שהתגלתה כעסק לא פשוט בפני עצמו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהרגליים שלנו היו עייפות מהטיפוס הרב והקשה. בגובה של 5,100 מטרים נפרדתי מהמשלחת, שעלתה על חתול שלג בדרכה למטה, והחלטתי להמשיך את הירידה לבד. לקיים את חלקי בתכנון שלי ושל חוסיין האיראני, שכפי שאתם מבינים מהכתוב קודם לא יכול היה לקיים את חלקו.

צילום אחרון וירידה

כך הגענו למטה. ההתרגשות, החוויה, ההרגשה המצוינת – כולן היו שם עוד זמן רב. טיפוס כל כך אינטנסיבי על הר כל כך גבוה הוא דבר שלא שוכחים לשנים, שלא לדבר על שעות.

המסקנה מהמסע הזה היא, כמו המשפט הידוע, שאין הר שהוא גבוה מדי. מי שמוכן לתנאים קשים ומאמץ מטורף יקבל כאן חוויית חיים שהוא לא ישכח לעולם.

צילומים: מישה קורטקין.