האם ההיי-טק הישראלי מאבד את היתרון היחסי שלו?

סקר השכר וניתוח תמונת המצב של ההיי-טק במחצית הראשונה של השנה, שהוציאה באחרונה חברת ההשמה לענף אתוסיה, מצייר תמונה לא מעודדת, אם כי לא מפתיעה. המחסור החמור בכוח אדם בענף גורם הן להמשך רמות שכר גבוהות של מהנדסים ואנשי פיתוח, במיוחד ביחס לשכר המקובל במשק, והן לפנייה של חברות יותר ויותר לחפש עובדים שעברו הסבה מקצועית, כאשר דרישות הקבלה הולכות ויורדות. על פי נתוני אתוסיה, המצוקה כל כך גדולה עד שהחברות נאלצות לקבל אנשים שבעבר לא היו מגיעים לראיונות עבודה, ו-ודאי שלא מתקבלים. החברה משתמשת במילה "בינוניים". צריך להיזהר משימוש במילה זו, משום שבהנחה שהכוונה היא לבוגרי אקדמיה, בעלי הציונים הבינוניים לא בהכרח פחות טובים, במבחן המעשה, מאלה שמתגאים בציונים מצוינים.

כאשר חברות קולטות מהנדסים צעירים, שזה עתה סיימו את המכללה או האוניברסיטה, אחת הדרכים המרכזיות בקבלת ההחלטה האם לגייס אותם היא הציונים שהם קיבלו בלימודיהם. זהו מדד בעייתי, שהקשר בינו ובין יכולת ניבוי האם אותו בוגר אקדמיה הוא הטאלנט הבא של החברה או לא, הוא די חלש.

במשך שנים, האקסיומה הייתה שלחברות רב לאומיות מתקבלים רק "בוגרי טכניון בעלי ציון של 95 ומעלה". אבל מה לעשות שהמאגר הזה כנראה מוצה עד תום, ולא מפני שכבר אין יותר מצטיינים, אלא מפני שהביקוש לכוח אדם עולה בהרבה על מאגר בוגרי האקדמיה הפוטנציאליים לעבודה בהיי-טק. אלא שהמחסור מתחיל עוד הרבה קודם – כבר בבתי הספר התיכוניים.

באתוסיה משתמשים במילה בינוניות גם בהקשר של סוג אחר של מועמדים לעבודה בהיי-טק – אנשים שלא עבדו בענף לפני כן. כלומר, כאלה שעברו הסבה מקצועית. אם להיות יותר ספציפיים, מדובר על אקדמאים, מורים, יוצאי צבא ואנשי תקשורת, למשל. חברות ההיי-טק מגלות יותר ויותר נכונות לקלוט אותם לעבודה, אחרי הליך הכשרה מזורז, שהולך ונעשה קצר יותר. על פי אתוסיה, המגמה בולטת בעיקר בקרב סטארט-אפים, שאין להם זמן ובעיקר לא משאבים לקלוט מהנדסים בוגרים ומנוסים, אלא צריכים מפתחים או בודקי תוכנה בתוך זמן קצר.

האם זה טוב או רע?

בטווח המידי, זה לא רע בכלל. להיפך – סוף סוף מעסיקים רבים יורדים ממגדלי השן שלהם, מפסיקים להיות בררנים ומוכנים לתת הזדמנות גם לאלה שלא סיימו בציון שקרוב ל-100 אעו שלא התחילו את הקריירה שלהם בהיי-טק. זה עשוי להגדיל במעט את מעגל המועסקים בענף, גם אם זה לא ייתן מענה שלם.

אולם, מהצד השני, אי אפשר להתעלם מההיבטים היותר מדאיגים של התופעה. ההיי-טק הישראלי נשען במידה רבה על החברות הרב לאומיות, שמוכנות להשקיע כאן לא מעט מפני שהן יודעות שיש לנו הון אנושי ייחודי. הן מוכנות לשלם הרבה, על אף שהעלות של מהנדס ישראלי גבוהה מאוד ביחס למדינות רבות אחרות. ברגע שהשוק מתחיל לשדר שהוא מתקשה לגייס את אותם טאלנטים, עלולה להתחיל תופעה של צמצום הפעילות וההשקעות בישראל. כי אותם "בינוניים" קיימים גם במדינות אחרות, למשל בהודו, סין או מזרח אירופה והם מוכנים להסתפק בפחות מרמות השכר הנהוגות בהיי-טק הישראלי. מכאן, עלולה להיווצר סכנה שהענף יאבד את הייחודיות שלו ויהיה עוד שוק שחברות ישקלו להיכנס אליו רק אם לא ימצאו חלופות.

הפתרון לסכנה הזו הוא לא מהיום להיום. המחסור בכוח אדם קיים כבר יותר מעשור ולא ניתן לצמצם אותו ביום אחד. מה גם שהגלגלים למציאת וליישום אותו פתרון אולי החלו לנוע, אבל הם ממש בתחילת הדרך. ואולי אפילו מדובר במעט מדי: הפתרון צריך להיות הרבה יותר תשתיתי, ברמה לאומית, על ידי פעילות של הממשלה, שתציב את החדשנות ואת ההיי-טק בראש סדר העדיפויות הלאומי – לא רק בדיבורים. כחלק מזה, על משרד החינוך לבצע תכניות מקיפות להקניית מיומנויות מדעיות-טכנולוגיות כבר מהגיל הרך, ו-ודאי בתיכון, לרענן את האקדמיה ולפתח עוד מכללות טכנולוגיות. בנוסף, על המדינה להשקיע בתשתיות של כבישים ובתחבורה ציבורית, כדי לעודד חברות לפתוח פעילות בפריפריה ולגלות את המצוינים והמצוינות שיש שם.

אלא שהמדינה שלנו משותקת כבר כמעט שנה, בגלל הפוליטיקה והפוליטיקאים. במקום להשקיע בתחומים אלה, כמו גם בתחומים נדרשים אחרים, הכסף ושאר המשאבים מושקעים במערכת בחירות שהוקדמה, בניסיון לכונן ממשלה יציבה ועקב הכישלון בכך – במערכת בחירות נוספת, שנייה בחמישה חודשים. עקב כך, הסיכוי שמישהו יציל את המצב בטווח הקרוב שואף לאפס. יש לקוות שמיד אחרי מערכת הבחירות תוקם ממשלה יציבה, שתעשה את הדברים הנכונים. ראשי התעשייה יהיו תמיד מוכנים להושיט יד ולסייע לממשלה שתסייע להם.