ההיי-טק לא יכול להמשיך להתקיים רק מהבטחות בחירות

בדיוק כמו במערכת הבחירות הקודמת, באפריל, גם בזו הנוכחית אין דיונים רציניים סביב נושאים מרכזיים שעומדים על סדר היום של החברה הישראלית. במקום לדון ברצינות מה עושים עם יוקר המחייה, הפערים הכלכליים והמצב הביטחוני, הפוליטיקאים מעדיפים להתכתש אלה עם אלה. אחד מאותם נושאים מרכזיים הוא ההיי-טק – ולא בהיבט הצר שלו, כענף, אלא כמנוע מרכזי ביותר לצמיחה במשק, לתעסוקה, להכנסות מייצוא ולצמצום הפערים.

פוליטיקאים אוהבים מאוד להתחכך עם אנשי היי-טק מצליחנים, במיוחד אם הם עשו אקזיט נחמד או נחשבים לבכירים בענף. הם אוהבים לגזור סרטים והכי הרבה אוהבים לדבר על ההיי-טק, להבטיח ולהציע הצעות – במיוחד בתקופת בחירות. זה מה שהם עשו היום (ב') בכנס שיזמה התאחדות התעשיינים, שאליו היא הזמינה כמה ראשי מפלגות, כדי לדון בנושאים הקשורים בכלכלה, תעשייה והיי-טק.

המשותף לכנס זה ולדומיו הוא שמדובר בהצגה שהנאמר בה ידוע מראש. הפוליטיקאים אומרים דברים שהתעשיינים רוצים לשמוע, מדברים בשבחם של התעשייה בכלל וההיי-טק בפרט, מתייחסים לחינוך, מציינים את מה שהם עשו בנושא, אם עשו, ובעיקר מבטיחים תילי תילים של הבטחות.

ההבטחות של גנץ – המלצות שקיימות מזה שנים

מה הבטיחו הפוליטיקאים הפעם? טור זה יתמקד בארבעה מהדוברים בכנס: בני גנץ, יו"ר כחול לבן, ח"כ ניר ברקת מהליכוד, ח"כ עמיר פרץ, יו"ר העבודה-גשר, ואיילת שקד, יו"רית ימינה.

גנץ תיאר את ההיי-טק כקולב שמחזיק את כל המשק על כתפיו, והזהיר שזה לא יימשך כך לאורך זמן. לכן, לדבריו, יש להרחיב את מעגל האנשים שעובדים בהיי-טק. זו תובנה נכונה, אבל השאלה היא איך מוציאים אותה לפועל במציאות שבה הפערים רחבים מאוד, במיוחד בין התלמידים מהמעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוך והגבוה. אלה שנמצאים ברביע העליון של הסקאלה מאכלסים את מקצועות ההיי-טק והטכנולוגיה, בעוד שלאוכלוסיות מהפריפריה ולמגזרים כמו ערבים וחרדים עדיין אין דריסת רגל משמעותית בענף, שמייצג את מקצועות העתיד. כדי שזה יתקיים, מדינת ישראל צריכה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי, קודם כל בתקציבי החינוך, להפנות משאבים רבים יותר לחינוך הטכנולוגי וללימודי ליבה למגזר החרדי, ועוד שורה של המלצות שכבר קיימות מזה שנים ואין פוליטיקאי שאזר אומץ ליישם אותם.

ברקת ציין שחשוב לקדם את ההיי-טק דווקא ביהודה ושומרון – והסיבות לכך ברורות.

אבל את שיא הבורות, או חוסר ההתמצאות בחינוך הטכנולוגי, הפגין פרץ. הוא יצא נגד ההסללה בבתי הספר התיכוניים וטען שאין להפנות תלמידים להתמקצעות במחשוב ובטכנולוגיה כבר בגיל התיכון, אלא להשאיר את זה לאחרי הצבא.

ההסללה הזאת התקיימה בשנות ה-60' וה-70', שבהן בתי הספר המקצועיים התמקדו בתחומים כמו נגרות, מסגרות והנהלת חשבונות. בתי הספר האלה היו, בדרך כלל, ממוקמים באזורים מאוד ברורים, ורבים מהתלמידים שנשלחו אליהם באו ממוצא עדתי מאוד מסוים. היו אלה בתי ספר שלא העניקו לתלמידיהם אפילו תעודת בגרות. הם נשלחו לשם לא רק מאחר שהציונים שלהם בבתי הספר היסודיים היו נמוכים, אלא גם כי בתי הספר התיכוניים האליטיסטים, ה-"עיוניים", סירבו לקבל אותם.

בדיעבד, המציאות הזו הוגדרה כהסללה, אבל פרץ שכח שהיא לא קיימת כבר שנים רבות ושבתי הספר המקצועיים של ימינו שונים בתכלית ממה שהיה פעם. אלה אותם בתי ספר שמלמדים את החינוך הטכנולוגי ומכשירים את דור העתיד של המהנדסים, הטכנאים ומנהלי המחשוב. לומדים בהם תלמידים משכבות אוכלוסייה רחבות ביותר.

האג'נדה של פרץ, שנחשב למנהיג חברתי, צריכה להיות הפוכה: להכשיר כמה שיותר תלמידים מכל שכבות האוכלוסייה למקצועות ההיי-טק והטכנולוגיה, כדי שיהיו מוכנים לחיים.

אלא שאין מה להלין דווקא על פרץ או על שקד, שאמרה כי מפלגתה תדרוש במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, אם וכאשר יתקיים אתה, תיק כלכלי בכיר. הדיבורים האלה מאפיינים את ההתייחסות, ובעיקר את ההבטחות, של הפוליטיקאים להיי-טק ולכל מה שהוא מייצג. אלא שעם הבטחות לא הולכים למכולת וענף ההיי-טק לא יוכל לשרוד לאורך זמן רק מהן. כל עוד אין לישראל, ובפרט להיי-טק הישראלי, משאבים אחרים חוץ מאשר ההון האנושי, כדאי מאוד שמי שירכיב את הממשלה הבאה יתייחס ברצינות להבטחות שלו לפתח משאבים כאלה – ויקיים אותן.