החיובי והשלילי בחוק המצלמות – מבחינה טכנולוגית

תשעה ימים לקראת הבחירות, והמערכת הפוליטית רועשת וגועשת בעקבות חוק המצלמות שהממשלה קיבלה הבוקר (א'), ביוזמתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושנכון לעכשיו עתיד לעלות מחר לשלוש קריאות בכנסת. הכוונה היא לחוק שיחייב הצבת מצלמות בקלפיות, אם כי לא מאחורי הפרגוד.

אלפי ועשרות אלפי מילים נשפכו על החוק ותכולתו, כמו גם על המניע האמיתי של נתניהו, לפחות לטענת הכותבים, בחקיקה החפוזה של החוק הזה, קצת יותר משבוע לפני ההליכה אל הקלפיות. הטענות נעות בין ניסיון להרתיע מצביעים ערבים מלממש את זכותם הדמוקרטית, ובכך להגביר את סיכוייו של מנהיג הליכוד לקבל את המנדט להרכבת הממשלה הבאה, לבין דעה שלפיה בגלל המצלמות, יפרצו קטטות בין המצביעים במקומות שונים במדינה, במטרה להזיק להליך – כך לפחות לפי אביגדור ליברמן, שהעלה את הטענה הזאת אמש בתכנית פגוש את העיתונות. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הביע את הסתייגותו מהחוק וטען כי הוא עלול לשבש את הליך הבחירות התקין.

יש טעם בדברי מנדלבליט וחקיקת החוק בצורה כזו, בלי לאפשר דיון אמיתי ורציני בו, היא דבר פסול. אבל כשלעצמו, מדובר בחוק טוב. אמנם עם סיכונים פוטנציאליים, אבל גם עם בשורה פוטנציאלית. לאחר מערכות הבחירות האחרונות, וביתר שאת לאחר האחרונה שבהן, התוודענו לזיופים שבוצעו בקלפיות. גם אם הם היו שוליים יחסית, מדובר בפגיעה בהליך הדמוקרטי, שבמקרים אחרים עלולה להכריע בחירות בניגוד לדעת רוב הבוחרים. מצלמות הן אמצעי טוב לשמירה על הסדר. לא לחינם המשטרה, רשויות התחבורה והעיריות משתמשים באמצעי הזה לשיטור שוטף, ניהול תנועה ורמזורים, ועוד. בנוסף, בימים שבהם יש מצלמה בכל חנות ופינת רחוב, אין סיבה שלא תהיינה מצלמות בקלפיות.

החשש משימוש לרעה מוצדק, אבל יש לזה פתרון

אחת הסוגיות שמעלים המתנגדים לחוק היא סוגיית הפרטיות והחשש כי אם יתקינו אותן, המפלגות וגורמים נוספים יוכלו לדעת מה כל אחד מאתנו הצביע. החשש הזה מוצדק, במיוחד כשמדובר בגופים אינטרסנטיים, בלשון המעטה, ובמיוחד שעם היכולות של היום, לא מדובר רק בצילום לשם צילום, כי אם גם באפשרות ליצור מאגר מידע ענק ולזהות את הפנים של המצולמים. אלא שהשארת התקנת המצלמות, השימוש בהן והפיקוח עליהן בידי ועדת הבחירות המרכזית, מתן כלי אכיפה אפקטיביים וגיוס האנשים המתאימים יכולים לענות על הסיכונים ולגרום לכך שהפרטיות שלנו תישמר, בסבירות גבוהה. מדוע בסבירות גבוהה? כי מדובר יהיה במאגר מידע ענק של המדינה, וכאלה כבר נפרצו. ואין ספק שיהיו מי שיחשבו לפחות על לנסות לפרוץ למאגר הזה, משיקולים כאלה ואחרים. אולי גם גופים לא ישראליים.

יש סביב החוק חוק המצלמות עוד דבר מטריד: רשימת המדינות שהשתמשו באמצעי הזה, והתקינו מצלמות במערכת בחירות אחת או יותר, כוללת מדינות שלא נמנות על רשימת הדמוקרטיות המצטיינות בעולם, אם להיות עדינים. כך, שימוש במצלמות בקלפיות נעשה בשלוש מערכות בחירות באזרבייג'ן, כמו גם במערכות בחירות באלבניה, אוקראינה, רוסיה, גיאורגיה, סיירה ליאון וקולומביה. בחלק מהמדינות האלה, המשטר מבצע מעקבים אחרי אזרחים ולא שומר על זכויות אדם – דברים שאינם ראויים להיעשות במדינה שמבקשת להיות, או לפחות לצייר את עצמה, כדמוקרטיה מערבית, כמו ישראל.

סוגיה נוספת שעולה סביב הנושא הזה היא החשש מהצבת מצלמות בקלפיות – של הציבור ושל קבוצות באוכלוסייה. במיוחד הדבר אמור לגבי אוכלוסיות שמידת האמון שלהן בשלטונות המדינה פחותה מהממוצע, ובפרט הציבור הערבי – שזה, כפי שסוברים רבים, המניע האמיתי של נתניהו מאחורי חקיקת החוק. האינטרס של המדינה צריך להיות הגברת האמון במוסדותיה ושילוב של הקבוצות השונות שחיות בה. אולם, גם זה ניתן לפתרון, לפחות מסוים, על ידי הסברה, שתגרום לאנשים להבין שהמטרה היא לא לראות מה הם מצביעים (בהנחה שאכן כך), אלא לשמור על ההליך התקין של הבחירות.

חוק המצלמות הוא עוד מקרה שבו הטכנולוגיה יכולה להיות לעזר, או לרעה. יש לקוות שלאחר שהחוק יעבור – וסביר מאוד להניח שהוא יעבור – השלטונות וגורמי האכיפה ישכילו לעשות את הצעדים כדי לגייס את הטכנולוגיה לטובת השקיפות ותקינות הבחירות, ולא לטובת פגיעה בפרטיות כדי למלא אינטרסים של מפלגות ומועמדים. יש לקוות ששומרי הסף וגורמי האכיפה, שאמנם הולכים ומחלישים אותם אבל הם עדיין מסוגלים לאכוף חוק כמו זה, ימנעו מגורמים פוליטיים לנצל את המצלמות לרעה.