מגוון – לא רק בהווה: מבט על שואת קהילת הלהט"ב

אחד הנושאים המדוברים ביותר בעולם ההיי-טק בשנים האחרונות הוא מגוון. הכוונה היא ליכולת של החברות ושל סביבות העבודה שהן יוצרות להכיל עובדים מרקעים חברתיים שונים, כמו גם דתות, מינים, נטיות מיניות, זהויות מגדר ועוד, שעושים את הפסיפס האנושי שלהן ליותר מעניין ומניבים רווחים כספיים – ומחקרים הוכיחו שחברות יותר מגוונות מבחינת משאבי האנוש שלהן רואות את זה לטובה גם בשורה התחתונה.

אלא שמגוון זה לא רק הווה ולא רק סביבת עבודה. מגוון זה גם לדעת את הסיפורים וההיסטוריה של הקבוצות השונות.

כיהודי החי במדינת ישראל, גדלתי, כמו כולם, על סיפורי השואה. למדתי בבתי הספר על הזוועות שבני עמי עברו, שמעתי סיפורים אישיים של ניצולים, ביקרתי במוזיאונים המתעדים את שעוללו הנאצים ומדי שנה, ביום השואה, צפיתי בתכנים רבים הקשורים לאחת התקופות האפלות בחיי האנושות. לא אסתיר שהיה לי קשה מאוד לצפות ולחוות בכל פעם מחדש באותם מראות לא אנושיים של יהודים – גברים, נשים וטף – המובלים אל מותם בייסורים בלתי נסבלים.

לפני מספר שנים, כשהמנהל שלי ב-F5 הגיע מסיאטל לארץ, ביקרנו במוזיאון יד ושם, כחלק מסיור בירושלים. החלטנו שבניגוד לאתרים האחרים שבהם היינו, את השיטוט במוזיאון הזה נעשה דווקא בנפרד. הייתה לנו תחושת בטן שחשוב יהיה לעבור את החוויה הזאת בצורה אישית. לא עבר הרבה זמן עד שנתקלתי בתמונה המפורסמת של הילד היהודי מגטו ורשה. אני מכיר את התמונה הזאת טוב מאוד, אבל הפעם היא היכתה בי בעוצמה. אני לא יודע למה. אולי בגלל המיקום שבו היא הייתה, אולי בגלל הגודל, שדימה את גובהו האמיתי של הילד, ואולי מאחר שהפעם, עמדתי מולה כהורה, והזדעזעתי לדמיין את נועה שלי נאלצת להרים את ידיה כמו שאילצו את הילד עם חיסול הגטו.

נאסרו במחנות – ונאסרו גם לאחר שהשתחררו

יש נושא אחד מרכזי וחשוב שלא הייתי חשוף לו עד לא מזמן: הקהילה הגאה בשואה. באותו ביקור ביד ושם לפני כמה שנים, לא זכור לי שראיתי משהו בנושא, אם כי יכול להיות שפספסתי. בטוח שכולנו פספסנו. סיפרו לנו שגם קהילות אחרות סבלו בשואה – צוענים, נכים, מתנגדים פוליטיים ועוד, כולל להט"בים – אבל כבדרך אגב.

החלטתי להעמיק את הידע שלי בנושא. למדתי שבהתחלה, הומואים סומנו על ידי האות "A", שנתפרה בצד שמאל של החולצה או המכנס. האות "A" ייצגה את המילה הגרמנית Arschficker – גינוי גנאי גרמני גס מאוד, ולכן לא אכתוב כאן את פירושו. למדתי שלאחר מכן, הנאצים אילצו את ההומואים לענוד טלאי ורוד, כמו שאת היהודים אילצו לענוד טלאי צהוב. אותו הטלאי היה גדול יותר משאר הטלאים. למדתי גם שהמספרים המדויקים של ההומואים שנכלאו ונספו בתקופת הנאציזם (הומואים הועברו למחנות עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה) לא ידועים, אולם ההערכות הן שהגרמנים טבחו כ-55 אלף מהם. ולמדתי שגם הלסביות סבלו בשואה, אם כי הרדיפה שלהן לא הייתה באותם ממדים. הן נאלצו לעסוק בזנות במחנות, גם על מנת לספק את צרכיהם של אנשי ה-SS וגם מתוך מטרה "לרפא" את נטייתן המינית.

אחד הדברים המפתיעים ביותר שלמדתי במחקר הזה הוא שעם סיום מלחמת העולם השנייה ושחרור מחנות הריכוז, רבים מההומואים נאסרו שוב, מכיוון שעצם היותם הומואים היה מחוץ לחוק הגרמני, ששונה רק לאחר עשרות שנים.

פרי גליקמן, מנהל פרויקטים בתחומי המגוון וההכלה ב-F5 ישראל. צילום: שלומי ארדיטי

אף פעם לא לקחתי כמובן מאליו את התמיכה של החברה בה אני עובד באוכלוסיות מגוונות, ביניהן הקהילה הגאה. עבורי, להיות מסוגל לכתוב דברים אלה ולתלות אותם על קיר הזיכרון לקורבנות השואה במקום עבודתי, כשהטלאי הוורוד מתנוסס בעצב מתוכם, זוהי הפגנת תמיכה והזדהות ברמה הגבוהה ביותר. יותר ויותר אני עד לארגונים וחברות שנוקטים באותה הגישה של גיוון והכלה, מכירים בעובדה שאנחנו שונים אך שווים ומעצימים את האוכלוסיות החלשות יותר – וליבי נפעם. ליבי נפעם מהמסע שכולנו עוברים, מההיכרות שלנו עם השונה, ומהעזרה וההכלה שאנחנו יכולים לבטא כלפי האחר גם ביום עצוב זה.

כיהודי החי במדינת ישראל, גדלתי כמו כולם על סיפורי השואה. כבן אנוש החי על כדור הארץ, לא הייתי כל כך חשוף לסבל ולזוועות שעברו בני הקהילה שלי בשואה. ביום השואה הזה בחרתי לגעת בנשמותיהם. ביום השואה הזה אני עומד לצידם, בדיוק כפי שאני עומד לצד עמי.

יהי זכרם ברוך.

הכותב הוא מנהל פרויקטים בתחומי המגוון וההכלה ב-F5 ישראל.