המלט כסמל לשמירה על התעשייה כחול לבן

בסוף השבוע התפתח ויכוח ציבורי, פוליטי בעיקרו, סביב החלטתו של שר הכלכלה, עמיר פרץ, להגדיל את ההיטל על יבוא מלט, כדי להגן על המפעל המקומי נשר, שמייצר ומספק מלט משנת 1923. שר האוצר, ישראל כץ, התנגד להעלאת ההיטל בשם עקרון התחרות החופשית.

השר פרץ נימק את החלטתו בכך שהורדת המס לא הוזילה את מחירי הדירות – נקודת הקצה שאליה מיועד המלט, והאזרח לא נהנה מהתחרות. לכן, לדבריו, יש להעדיף את התוצרת המקומית על פני יבוא מלט מטורקיה וממדינות אחרות.

בינואר השנה ביקר פורום המנמ"רים והמנכ"לים C3 מבית אנשים ומחשבים במפעל המלט של נשר ברמלה – אחד המפעלים היותר יפים ומוכרים לכל מי שעובר בכביש 40, במיוחד עם האורות היפים בשעות הלילה. הפורום היה אורחו של סמנכ"ל מערכות המידע של החברה, יגאל פדאל. הוא סיפר למשתתפים כיצד הוא הוביל טרנספורמציה דיגיטלית בחברה הוותיקה, במפעל שבמשך שנים התנהל עם פנקסים וניירת – וכל זאת בתוך פחות מארבע שנים.

האם יש לתת העדפה לתעשיית ההיי-טק המקומית?

הוויכוח על המס על המלט הוא חלק מהדיון האם יש לתת העדפה לתעשייה ולתוצרת המקומיים. זה נכון גם, ואף במיוחד, לתעשיית ההיי-טק הישראלית.

הקורונה גרמה לשינויים רבים בענף. יש את החברות הצעירות, שנזקקות לסיוע ממשלתי כדי להמשיך ולפתח את הדור הבא של החדשנות הישראלית, ויש את אלה הוותיקות, שאחראיות ליותר ממחצית מהכנסות מיצוא של ההיי-טק – הרבה יותר מהסטארט-אפים. אלה גם אלה, אבל במיוחד החברות הוותיקות, מתקשות לחזור לשגרה אחרי הקורונה. הסיבות לכך מגוונות: חלקן הן תוצר של המשבר, כמו האילוץ לצמצם בהוצאות ולהוציא עובדים לחל"ת, והעובדה שחלק מהשווקים שלהן בחו"ל סגורים, ואחרות היו כאן עוד לפני הקורונה – המחסור בכוח אדם והחסמים הביורוקרטיים של הממשלה, שלא מאפשרים להן לממש תוכניות.

ההעדפה של ההיי-טק הישראלי והתעשייה כחול לבן לא צריכה להיות רק ממשלתית: היא זקוקה ליחס יותר אוהד ומסייע גם של השוק בארץ, וצריך לשים עליה את הדגש גם בתוך חברות ההיי-טק עצמן. אחת הדוגמאות לכך שלא שמים על זה מספיק את הדגש היא תעשיית מיקור-החוץ, שבשנים האחרונות החברות הישראליות הביאו אותה לשיאים חדשים – במדינות מזרח אירופה ובאסיה. חברות ששוכרות שירותי IT מעדיפות פעמים רבות מהנדסים אוקראינים על פני אלה הישראלים, בגלל המחירים הזולים יותר שהן נדרשות לשלם. כמו כן, מפעלי אלקטרוניקה כחול לבן מייצרים מוצרים שיש להם ביקוש בשווקים בחו"ל, אבל בארץ יש ארגונים שיעדיפו את התוצרת הסינית או האירופית, בשם השוק החופשי והתחרות. הדבר משפיע לרעה על חברות ההיי-טק המקומיות, אבל לא רק עליהן, אלא גם על האקו-סיסטם. בין היתר בגלל זה, יש חברות שעדיין לא החזירו עובדים מחל"ת – מה שתורם לאבטלה הגבוהה.

החברות האלה זקוקות להקלות. לסטארט-אפים שבהן ניתן לסייע גם על ידי כך שחברות ותיקות במגזרי המשק השונים תהיינה פתוחות יותר לשיתופי פעולה, לביצוע פיילוטים, כדי שבבוא היום, כאשר ייפתחו השמיים והשווקים בעולם, הן יוכלו לבוא ללקוחות פוטנציאליים בחו"ל עם פרויקטים שכבר עשו בארגונים בישראל.

כחלק מהשלכות של הקורונה על הכלכלה העולמית, ההערכות הן שמדינות רבות יעדיפו, או יעדיפו עוד יותר, את התעשייה המקומית שלהן, בהיי-טק ובכלל. מדינת ישראל והשוק בארץ חייבים לאמץ גם הם את השיטה הזו. פעם, ענף היצוא העיקרי של ישראל היה פרי ההדר – התפוזים, וכיום הוא ההיי-טק. כבר כמעט שלא מגדלים פה תפוזים, ואם הממשלה והמשק, ולמעשה כל אחד מאתנו, לא נירתם כדי לחזק את התפוזים החדשים, קרי – ההיי-טק המקומי, גם הם לא ישרדו.