הכל ברור? שלוש דרכים ליישב סכסוך עסקי

"איך שיר נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה…" (יהונתן גפן).

גם סכסוך עסקי מתחיל בכאב של מישהו, ועלול להתפתח לסכסוך של ממש כאשר הכאב יוצא החוצה.

סכסוך נולד באי הסכמה בין שני צדדים. כאשר הצדדים מבינים שהפער הוא תולדה של עמדות שונות באופן מהותי, מוגדרת ביניהם מחלוקת. פעמים רבות ניתן ליישב מחלוקת כשרק נולדה: בהידברות, בהבנה, בוויתור הדדי, במשא ומתן בין הצדדים. לעתים, הידברות מוקדמת זו איננה מביאה להסכמה, ואז אין ברירה אלא לתבוע. תביעה תוגש על ידי אחד הצדדים, ובדרך כלל כל אחד מהצדדים, גם הצד שנתבע במקור, יגיש תביעה משלו.

כיצד תידונה התביעות?

שלוש דרכים עקרוניות לפנינו: הפעלת סמכות, עבודה עצמית או מיקור-חוץ.

הדרך המסורתית והקלאסית היא פנייה לרשות בעלת הסמכות – בית המשפט, ופתיחה בהליך השיפוט המקובל.

האלטרנטיבה, שהיא כמעט מנוגדת לכך, היא הליך הגישור. הצדדים פעילים בו מאוד ועליהם להגיע להסכמה משותפת לתוצאה. גם אם קיים מגשר בתהליך, תפקידו הוא לכוון, להסדיר את הדיון, להבהיר, אולי גם להציע פתרון, אבל הוא לא מכריע. ההכרעה הסופית היא אך ורק בידי הצדדים המתדיינים.

הדרך השלישית היא הבוררות – הוצאת הסמכות לגורם שמחוץ לבית המשפט, שיספק לצדדים את שירות ההכרעה והפסיקה. מעין "מיקור-חוץ שיפוטי".

מהם ההבדלים הבולטים בין שלוש הדרכים?

פנייה לבית המשפט תיעשה בהחלטת הצד שפונה, ללא צורך בהסכמה או בתיאום עם הצד השני. בית המשפט ימנה שופט שידון בתיק. אין לצדדים כל יכולת להשפיע על בחירת השופט, על רמת מומחיותו בנושא הנדון ועל המזג השיפוטי שלו. דיוני בית המשפט כפופים לסדרי דין ולדיני ראיות – התנהלות קשיחה ופורמלית במידה רבה. כמעט תמיד ייוצגו הצדדים על ידי עורכי דין, וההליכים בנויים משלבים רבים, ומתיאומי פגישות עם כל הצדדים ובאי כוחם ועם יומנו של שופט עמוס. התוצאה היא בדרך כלל דיונים ממושכים ביותר, עוד לפני שלקחנו בחשבון ערכאת ערעור, אם יוגש.

התמשכות הדיונים כרוכה גם בהוצאה ניכרת: שכר טרחת עורכי הדין, עדויות מומחים ואגרת בית המשפט, שאיננה הוצאה מבוטלת. גם אם החשיפה הציבורית לא נוחה למתדיינים, דיוני בית המשפט הם פומביים כמעט תמיד, אלא אם יחליט בית המשפט על הטלת חיסיון – אירוע נדיר למדי. כמו כן, בתי המשפט מוסמכים לא רק לפסוק, אלא גם לאכוף את ביצוע פסיקתם.

גישור הוא הליך אלטרנטיבי, שמטרתו היא, כאמור, השגת פשרה מוסכמת. ההגדרה מציפה שתי בעיות בהליך: ראשית, שני הצדדים חייבים להסכים לתוצאה. גם אם רק אחד מהצדדים לא מסכים לה, ההליך הוא כלא היה. לכן, גישורים רבים מסתיימים בלא כלום, בפרט כשקיים צד אחד שמטרתו משיכת זמן והטרדה, ואז הגישור יכול להפוך להיות כלי שרת בידיו.

הבעיה השנייה היא במילה פשרה. לעתים, פשרה היא הדרך הנאותה ביותר לסיים סכסוך, אך הליך גישור שיסתיים בהסכמה יוביל כמעט בהכרח לפשרה, גם אם הצדק הוא באופן מובהק נחלת צד אחד. בהליך גישור שיבוא לכלל סיום גם צד זה ייאלץ, בדרך כלל, להתפשר.

הליך בוררות דורש את הסכמת שני הצדדים לקיומו ולהגדרת נושא העיסוק שלו. שני הצדדים חייבים להסכים גם על זהות הבורר או הבוררים, מה שמאפשר בחירת בורר כלבבם, שמכיר את התחום המקצועי שבו עוסקת הבוררות, ומי שדעתם של הצדדים נוחה מאופיו ואופן התנהלותו.

יצוין כי הליך בוררות תחום בזמן – על פי חוק או בהסכמת הצדדים. מקובל לבצע אותו באופן אינטנסיבי וכך לאפשר סיום מהיר. לפיכך, גם העלות עשויה להיות נמוכה. אכן, יש לשלם את שכר הבורר, אבל בחירה נכונה של בורר תייתר את הצורך בתשלום עבור עדות מומחה. הכרעת הבורר היא סופית, אלא אם החליטו הצדדים מראש על אפשרות ערעור. על פרטי הליך הבוררות קיים חיסיון כברירת מחדל לפי החוק, והצדדים יכולים להחליט שסודיות תחול אפילו על עצם קיום ההליך.

הטור הבא יספר על שילובים אפשריים בין שלוש הדרכים שתיארתי: גישור שהופך לבוררות, בוררות שהופכת לגישור וקומבינציות מעניינות נוספות.

הטור לא מהווה תחליף לייעוץ משפטי. הכותב הוא בורר מוסמך ומגשר מוסמך, וכן יועץ בנושאי IT. בעברו היה מנמ"ר שירותי בריאות כללית, וניהל מספר חברות לאספקת טכנולוגיות ושירותי IT. הכותב הוא בורר מוסמך ומגשר מוסמך.