לא להינעל: ישראל חייבת לשמר לעצמה את היכולת לדלג בין ענני מיחשוב

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת התפוצץ בעיר המקסיקנית גוודלחרה הביוב. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל המאורע הזה עלה בחייהם של כ-200 אזרחים תמימים, באחד מאסונות התשתית הגדולים ביותר אי פעם. למעשה, תשתית לא מעניינת אף אחד – עד שהיא מפסיקה לעבוד. את איש לא מעניין מה קורה לניקוז, עד שהוא עומד עם מגב במים עד הברכיים באמצע הסלון בבוקר חורפי במיוחד, ואת אף אחד לא מעניינות תשתיות המחשוב, עד שאפליקציית הרמזור מסרבת להנפיק לו תו ירוק בשל עומס פניות.

אבל תשתיות המחשוב הללו עומדות בפני שדרוג ענק, ולכאורה הכל עומד להיפתר. פרויקט נימבוס – הענן הממשלתי, סיים את השלב הראשון של בחירת הזוכים, וכולנו כעת יכולים לצעוד לעבר השקיעה עם הפתרון המלא לבעיות המחשוב הישראליות. האומנם?

בואו נסתכל על זה מקרוב. בפועל, כשחברת סטארט-אפ משתמשת בענן, היא עושה את זה ממניעים של חוסר זמן. זה אמנם לא זול, אבל היכולת לפרוס במהירות תשתיות מחשוב היא אינסופית. בריצת הספרינט, שהיא הקמת חברת טכנולוגיה, למהירות הזו יש ערך – בצבירת משתמשים, בהעברה חלקה של מידע. המטרה היא לתפוס את נתח השוק כמה שיותר מהר ולהביא את ההשקעה.

אבל מדינה היא לא סטארט-אפ. קחו לדוגמה את Slack, ענקית התקשורת הארגונית. חברת הענק הזו מזמן כבר עברה את השלב העוברי, אבל על פי דו"חות החברה היא מוציאה כ-41% מההכנסות שלה על שירותי ענן. המצב דומה גם בחברות אחרות, שמוצאות את עצמן אחרי ריצת הספרינט לשירותי הענן לכודות אצל ספק ענן אחד, המציע לה עוד ועוד שירותים, אבל אין להן יכולת אמיתית להגר ממנו, לבצע אופטימיזציה, או להפחית עלויות. מחקר של Bain & company שבדק את הנושא הזה הראה, כי למרות ש-65% מהמנמ"רים מבינים את המצב ומבקשים להשתמש בכמה שירותי ענן, 71% מהם עובדים רק עם ספק ענן אחד, וגם אלה שכבר עובדים עם יותר מאחד מפנים בממוצע 95% מהתקציב לאחד מהם.

ישראל פתרה לכאורה את הבעיה הזאת בכך שבחרה שתי ספקיות – AWS וגוגל –  עבור הענן הממשלתי. אבל כמו כל תנועת מטוטלת, ייתכן שזזנו מהר מדי לצד השני. קחו לדוגמה את סביבות הפיתוח למתכנתים. כאשר עובדים בענן בלבד, הפרמיה לתשלום זהה לפרמיה לתשלום על העלאת קוד לפרודקשן. כלומר – אתה משלם על היתירות, כוח היחשוב והעוצמה שנדרשת לאפליקציה לעמוד בעומסים, כאשר למעשה היא נמצאת רק בפיתוח ולא זקוקה לכל אלה. אם המתכנת יכול היה לעבוד על ענן מקומי, מוגבל יותר ביכולת, החיסכון היה ניכר.

להציב את המטוטלת באמצע הדרך

אז לאן צריך להגיע? הפתרון הנכון הוא להציב את המטוטלת במקום כלשהו באמצע הדרך. אחזקה של ענן פרטי לצד ענני המחשוב של הספקיות לא רק תחסוך עלויות בטווח הקצר, אלא גם תאפשר למדינה לשמר את היכולות למעבר בין עננים. כי אם פיתחת קוד על הענן הפרטי, אתה חייב להעביר אותו לציבורי כדי שהוא יפעל. ואם אתה חייב להעביר אותו, העננים צריכים להיות מסוגלים לדבר אחד עם השני ולפעול על בסיס פלטפורמות כמו קוברנטיס, ראנצ'ר או אלטוס, פלטפורמות המאפשרות ניהול של ריבוי עננים.

הבחירה הזאת גם תאפשר למדינה לשמור על האפשרות שלה לקיים תחרות בין ספקיות הענן החיצוניות. אלה, בתורן, מפתחות כל העת מערכות ספציפיות קלות ונוחות, שאין אותן בעננים אחרים. השימוש בהן נוח אולי, אבל עד מהרה הקוד נבנה עליהן ואי אפשר לנייד אפליקציות בין עננים. במהרה מתפתחת תופעת נעילת ספק, ומשם להעלאת מחירים – הדרך פתוחה.

החיים של המנמ"רים קשים הרבה יותר היום. בעולם יש עשרות, אם לא מאות, פלטפורמות לפיתוח אפליקציות, וכל אחת מהן מציבה סיכונים וסיכויים שונים. אבל אם האחראים על מערכות המיחשוב הממשלתיות וקובעי המדיניות ישכילו לייצר קווים מנחים, המאפשרים לפעול על בסיס קוברנטיס בכל העננים ולנהל אותם בכלים היודעים לפעול בריבוי עננים, נוכל לשמור על האופציות פתוחות ולפעול בהתאם לצרכים, ולא בהתאם למגבלות.

הכותב הוא מנהל הטכנולוגיות ב-Linnovate, המתמחה בבנייה של תשתיות תוכנה מודרניות לסביבות ענן ארגוניות.