מריבות במדמנת הרשתות החברתיות – למה גם ביום השואה?

יום השואה, שחל היום (ג'), ויום הזיכרון, שיחול בדיוק בעוד שבוע, אמורים להיות ימים של התכנסות, של עצב, של שקט, של כיבוד זיכרון הנטבחים בתופת הנאצית, הנופלים במערכות ישראל והנרצחים בפעולות האיבה. כך גם היה עד לפני כמה שנים. אלא שבאופן זוחל, הם הולכים ונהפכים, לפחות ברשתות החברתיות, להיות עוד ימים שבהם מדמנת השנאה, הקיטוב והטלת הרפש הפוליטית איש על רעהו נמשכת. זה מגיע הן מצידם של גולשים מן השורה ומה שמקומם אולי יותר – מצידן של דמויות מפורסמות, משפיעות. היום, ביום השואה השנה, זה ניכר הרבה יותר, על רקע הזינוק בקיטוב בציבור בחודשים האחרונים.

כוונתי היא בעיקר לטוויטר – אותה רשת שהקלה עד מאוד באחרונה, לאחר רכישתה על ידי אילון מאסק, על חופש הביטוי בה, ואיתו גם על חופש השיסוי, במה שנראה כעוד דרך ליצור רווחים. שהרי מחקרים מראים שהקיטוב והשנאה מכניסים לרשתות החברתיות דולרים, והרבה. מה שכן, בעוד שמומחים מדברים על כך שענקיות הסושיאל מראות לגולש בעיקר אנשים שדעותיהם כדעותיו – ובמידה רבה הן צודקות, בפיד בטוויטר יש פעמים רבות מגוון של דעות, כל עוד הן בוטות. כך, אני רואה צייצנים שדעתם כשלי, אבל גם כאלה שחושבים אחרת ממני.

בין אם הפרשן הבכיר מפלג בין שבטי ישראל או יוצר "אחדות מתוקה", בין אם היה ראוי לגרש את חבר הכנסת כי הוא תומך במהפכה המשטרית או לא ובין אם הליין אפ של הערוץ הימני בערב יום השואה היה, ובכן… ימני – האם מוכרחים לדון על זה ביום השואה? האם אי אפשר לחכות?

אין מה לעשות, צריך דוגמאות

לא בא לי לחזור כאן על החרפות, הביקורות הלגיטימיות יותר (אבל כאלה שאני פחות רוצה לראות בימי זיכרון) והשמחה לאיד ש-"זכיתי" לחזות בהן הבוקר בפיד, אבל בכל זאת, צריך דוגמאות. אז ככה: גולשים התנצחו האם זה טוב ולגיטימי שמתפללים בבית כנסת בתל אביב גירשו את ח"כ בועז ביסמוט מטקס יום השואה שנערך שם או שזה היה לא ראוי; האם אפילו הליין אפ במשדר המרכזי של ערוץ 14 אמש, ערב יום השואה, היה מוטה פוליטית או שמא המצייץ הוא "עלוב, רדוד ובור", כפי שהגיב לו המגיש; וצייצן ימני שנמצא במקום גבוה ברשימת חיפושי הטרנדים של טוויטר, שתהה (או "תהה") האם בקידום של תוכנית לערב יום השואה שפרסמה הוט ברשת המצייצת יש "סוג של השוואה מרומזת אלינו". הייתה מי שהציעה, בציניות, בעקבות הציוץ הזה לבטל את יום השואה, כי זה פוגעני כלפי אותו צייצן.

היו גם כאלה שבער להם, דווקא ביום הזה, לצייץ על הבחירה בחברת מרכז הליכוד להדליק משואה בטקס יום העצמאות; על קרן פלס ולחיצת היד שלה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטקס אמש ביד ושם – אחרי שיומיים קודם היא שרה את התקווה במחאה נגדו; ואת הטענות הקבועות נגד אבישי בן חיים, שלפיהן הוא יוצר פילוג בחברה.

שנאמר: בחייאת

בין אם הפרשן הבכיר מפלג בין שבטי ישראל או מדגיש "בשורה מתוקה", כפי שהוא אוהב לכתוב, בין אם היה ראוי לגרש את חבר הכנסת כי הוא תומך במהפכה המשטרית או לא ובין אם הליין אפ של הערוץ הימני בערב יום השואה היה, ובכן… ימני, או לא – האם מוכרחים לדון על זה ביום השואה? האם אי אפשר לחכות? כן, אני יודע שהרשתות החברתיות מזמנות מיידיות ומעלות את הצורך להגיב בזמן אמת. כמו שאני עשיתי בפוסט קצר שעסק במה שאני כותב יותר באריכות כאן. אני לא תמים. אבל בכל זאת, בימים כמו יום השואה רצוי לגייס אורך רוח, לקחת נשימה ולחכות עם הפוסטים והציוצים הפוליטיים והאקטואליים, בעיקר כאלה שכוללים קללות ומטילים רפש, ליום אחר. או אפילו להיום בערב, כשהחשיכה תרד והיום המיוחד יצא. אין לי ספק שגם אלה שנהנים מ-"היאבקות הבוץ" הזאת רוצים לכבד את היום הזה, גם אם הציוצים והתגובות שלהם מראים אחרת.

לסיכום: למען הסר ספק וכדי שלא אובן אחרת – לגיטימי לפרסם פוסטים עצבניים וחריפים, ואפילו מאוד, גם ביום השואה. אבל לא כל מה שלגיטימי הוא גם ראוי. בשביל המדמנה הקבועה יש 363 ימים בשנה. בשני הימים האחרים – ביום השואה וביום הזיכרון – מן הראוי שאלה שידם קלה על הדק המקלדת יתנו לנו קצת חופש. שנאמר: בחייאת.