גאווה ישראלית במרכז הפיתוח המקומי של PTC

המון פעמים בכנסי טכנולוגיה, כמו זה של PTC שנערך לפני מספר שבועות בבוסטון, השאלות שנשאלות והעניינים המסוקרים הם משהו שמעניין קבוצה קטנה או גדולה, אבל בדרך כלל מוגבלת בגודלה, של אנשים בישראל. והדבר גם די הגיוני, כשחושבים על זה – הרי לא כולם עובדים במגזר הייצור, או משתמשים בכלי CAD. מעט פעמים אתה שומע סיפור שאתה יודע שיעניין את כל הקוראים הפוטנציאליים שלך – פשוט בגלל שהוא כל כך ייחודי וכל כך ישראלי, וכזה הוא הסיפור של מרכז הפיתוח של PTC, שיושב לא ברב קומות מפונפן במרכז תל אביב, כי אם דווקא בטכניון שבחיפה.

כששאלתי את ג'ים הפלמן, מנכ"ל החברה, לגבי המרכז ואם הוא מסמל משהו על איזושהי מגמה מסוימת שהולכת להיות, של עוד מרכזי פיתוח באוניברסיטאות או מכונים טכנולוגיים – הפלמן חייך ואמר שלא – המרכז בטכניון הוא משהו ייחודי ומיוחד, שיכול לקרות רק איפה שהוא קרה, והוא מאוד שמח שהוא קרה (הגאווה על הפנים שלו כשהוא סיפר על מה שמפתחים שם הייתה ניכרת), ושהחשיבות שלו עצומה.

כשהוא עבר לשאלה הבאה, הבנתי שאני רוצה לדעת עוד על המרכז הזה, אז פניתי לאנשים שעובדים בו, והצלחתי להשיג שולחן עגול עם ארבעה מהם שנוכחו בכנס, ועוד ישראלי אחד, שחבר בהנהלה העולמית של החברה, ויש לו הרבה מאוד מיילים על הקו בין נתב"ג ובוסטון.

אז מי היו המרואיינים? זיו בלפר, סגן נשיא בכיר ואחראי על תחום המחקר והפיתוח בחברה; מיקי קמחי, IoT and R&D, עשר שנים ב-PTC; מיכאל רייטמן, סגן נשיא הנדסה ומחקר ופיתוח – כבר 30 שנה בחברה, כמו בלפר, וכמו אלכס שייקבסקי, שהצטרף כמפתח תוכנה לחברה, והיום מתפקד כסגן נשיא של קראו קאד R&D, הביזנס הכי גדול של PTC. יחד איתם היה גם חנוך שירי – מפתח תוכנה באותו ארגון כמו שייקבסקי, עובד על קראו+ (Creo+) ובתפקידו סגן נשיא מחקר ופיתוח. גם הוא 30 שנה בחברה.

בלפר סיפר על השנים הראשונות: "מרכז הפיתוח הישראלי התחיל בצורה מאוד מעניינת כפרויקט בשנת 91'. אפשר לקרוא לו פרויקט עלייה, שכן העובדים הראשונים הגיעו ישירות מהמטוס. האנשים שהגיעו היו מרקע של מתמטיקה, פיזיקה והנדסה". בלפר הוסיף ופירט כי "הכל התחיל עם חבורה של אנשים חכמים, ה-DNA של שנות ה-90, שהדבר היחיד שעמד למול עיניהם של אנשי החברה, שבוסטון הייתה ההאב המרכזי בתוך PTC, הוא שזה הפך להיות ישראל, במוצרים שנבנים על ידי צה"ל ותעשיות בטחוניות". הוא סיפר גם שהשינוי קרה ב-2004, בעת משבר הדוט.קום הזכור לרעה, שדווקא היווה נקודת מפנה עבור PTC שהחליטה להפוך את ישראל למוקד פעילות. 

שייקבסקי הדגים ואמר: "אפשר לראות שמסתכלים על ישראל כהאב של R&D. רוב הצוות של הקראו – המוצר הכי חשוב של PTC – מייצר אותו בישראל. העובדה שרוב ההנהלה הבכירה של הפיתוח היא ישראלית, אומרת הרבה".

שירי הוסיף וסיפר כי "קראו+ נבנתה על גבי אטלס, פלטפורמת ה-SaaS של PTC. ההובלה של הדבר הזה היא ישראלית. גם מבחינת הפיתוח המחשבתי, מבחינת הפיתוח וההבאה לשוק – זה ישראלי. עכשיו רוצים שהדבר הזה יעבור לענן, לעשות הרבה עבודה מחדש על הפיתוח של הקוד".

המנוע של PTC שנבנה בטכניון. צילום: עופר פרסנר

המנוע המתקדם שנבנה בטכניון 

אחד הדברים ששמים לב אליו זה החיבה האמיתית שיש למרואיינים למקום העבודה שלהם. קמחי, הצעיר שבחבורה (כאמור, "רק" עשר שנים בחברה), התחיל לעבוד שם אחרי שהחברה שלו נקנתה. לדבריו: "הדוגמה הכי טובה לכמה טוב לעבוד במקום, זה שמהקולגות המקוריים שלי, רק ארבעה כבר לא עובדים איתי. ההיטמעות הייתה מצוינת וההנהלה המקומית הייתה נהדרת – וגם במסלול האישי שלי התחלתי ב-SLM ועכשיו אני ב-IoT, ככה שהחברה בהחלט נתנה לי הזדמנות ועניין". רייטמן הוסיף בכל מה שקשור לעניין: "לי היה מזל גדול, כל שלוש שנים החלפתי את התחום שאותו חקרתי בחברה למשהו אחר לגמרי – זה היה, ועדיין, אתגר אינטלקטואלי מצוין".

אפשר לקרוא עוד על מרכז הפיתוח בכתבה שהתפרסמה על ההכרזה שלו לפני שנתיים, אבל מה שלא היה שם זה התוצרים של המרכז – ובמהלך הכנס יצא לי לרדת לתצוגה הגדולה בביתן המרכזי ולראות במו עיני חלק ממנוע שיוצר במרכז – מכמות נמוכה יותר של חומרים ומפחות חלקים – כמו שאפשר לראות בתמונה למעלה.

הדבר הזה, בניגוד אולי למוצרים אחרים שכתבנו עליהם, לא קשור בהכרח לשימוש בנקודת זמן הנוכחית, אלא דווקא משמש כאבן דרך להתקדמות טכנולוגית שאליה מכוונים בחברה.

שייקבסקי הוסיף וסיכם על הנקודה הזו: "אנשים שעובדים אצלנו, יש להם המון 'גאוות יחידה' – מה שהם עובדים עליו אלה דברים חשובים, עם ערך. אין הרבה אנשים בארץ שיכולים להתגאות בכך שהם עבדו על כיפת ברזל, למשל. לחשוב שאתה עובד על משהו שמציל חיים, זה דבר גדול".