השידור מבג"ץ ממחיש איך הטכנולוגיה מגבירה את שקיפות השלטון

הדיון שהתקיים היום (ג') בבג"ץ בעתירה לביטול החוק שמצמצם את עילת הסבירות היה דרמטי עקב המצב המדינה והמהפכה המשפטית של הממשלה. "חצי מדינה", כמו שאמרו פעם, עקבה בהתעניינות רבה אחרי כל מילה שאמרו נציגי הצדדים השונים והשופטים, ובמיוחד נשיאת בית המשפט העליון וראשת ההרכב, אסתר חיות. זה קרה בעיקר בגלל דבר דרמטי בפני עצמו: שלא כבדרך כלל בדיוני בג"ץ, הדיון הזה שודר בשידור ישיר, במלואו וללא תקלות.

השידור הזה איננו השידור הישיר הראשון מדיוני בג"ץ – האפשרות לחזות בדיונים בלייב ניתנה לנו כבר לפני שנה, כפיילוט. כיום, לאור ההתעניינות העצומה בדיון (ובתוצאתו – ההחלטה, שתינתן במועד מאוחר יותר), עמד נושא השידורים של דיונים מבג"ץ במבחן, וצלח אותו. אם היינו במדינה אחרת, אחת מהמדינות שבהן דיוני בתי המשפט מועברים בשידורים ישירים, לא היינו מתרגשים, כי זה נעשה שם כבר שנים, בדרך קבע. זה קורה שם כבר מזמן בטלוויזיה, ובשנים האחרונות גם באינטרנט, מאחר שיש תשתיות תקשורת ורוחב פס שמאפשרים זאת.

אז למה אנחנו בכל זאת מתפעלים?

התשובה לשאלה מתחלקת לשניים: ראשית, בגלל היכולת להיות שותפים להתרחשויות ושנית, משום שזו דוגמה מוחשית לפער שקיים בין היכולות הטכנולוגיות שיש בישראל לבין מימושן במוסדות השלטון, שמערכת בתי המשפט היא אחד מהם. במשך שנים סירבו שופטי בית המשפט העליון לאפשר העברה של דיונים בשידור ישיר, מסיבות שונות. אלא ששידורים כאלה יכולים להוות תוספת משמעותית של נקודות באמון הציבור במערכת בתי המשפט, שנלחמת בימים אלה על עצמאותה.

הטכנולוגיה קיימת זה מכבר: אגף מערכות המידע של הנהלת בתי המשפט ביצע בשנים האחרונות שורה של פרויקטי טרנספורמציה דיגיטלית, שנועדו לסייע לייעול תהליכי העבודה והשקיפות במערכת המשפט הישראלית. הקורונה האיצה את התהליכים והגבירה את הדיונים הווירטואליים, כדי שהמערכת תוכל להמשיך ולתפקד באופן תקין בזמן המגפה, והמחשוב בתהליכי העבודה של בתי המשפט, השופטים והצוותים שלהם הלך והתגבר. אבל כמו במקומות אחרים, גם כאן הטכנולוגיה מנוצלת רק באופן חלקי, בגלל ביורוקרטיה ופחד משינויים.

דיונים דיגיטליים יכולים להוריד את העומס על בתי המשפט

הטכנולוגיה יכולה לאפשר למערכת בתי המשפט הרבה מעבר לשידורים ישירים של דיונים: שערו לעצמכם עד כמה הייתה בתי המשפט, על כל הערכאות שלהם, יוכלו לקדם דיונים בתיקים ולהקל את העומס הרב המוטל עליהם אם יגבר מאוד הקיום של דיונים וירטואליים, שלא מחייבים נוכחות פיזית של הצדדים – כולם או חלקם. זה קיים, אבל יחסית במינון נמוך. הסיבות לכך, כאמור, הן לא טכנולוגיות – בתוכניות העבודה של אגף מערכות המידע בהנהלת בתי המשפט יש את פרויקט האולם הדיגיטלי, שיאיץ את התהליכים של דיונים און ליין. אם הנהלות משרד המשפטים ומערכת בתי המשפט היו מעמידות את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות שלהן, אין ספק שהפרויקט הזה היה מתקדם מהר יותר.

גם הטכנולוגיה שכבר פועלת – כאמור, השידורים הישירים מבג"ץ – לא צריכה להיות אירוע חריג. השידור הישיר לא פוגע בהליך המשפטי, אלא להיפך – הוא יוצר שקיפות רבה יותר, וחושף את ההליכים המשפטיים למיליוני זוגות עיניים פוטנציאליים. הבעיה היא, כאמור, פנים ארגונית. הביורוקרטיה והפחד מחדשנות גוברים כאן על ההיגיון הבריא.

אם ראשי מערכת המשפט יחליטו ששידורים ישירים של דיונים יהפכו להיות מעשה שבשגרה, האמון במערכת יגבר וכולנו נצא נשכרים מכך

מדי שנה נפתחים במערכת בתי המשפט 900 אלף תיקים חדשים, ובכל יום מתקיימים יותר מ-5,000 דיונים ב-50 בתי המשפט הפזורים ברחבי הארץ. כמות המסמכים שמוגשת לערכאות המשפטיות היא עצומה ומערכות הליבה מייצרות 20 מיליון תנועות בשנה. כל זה אומר זמן רב עד שמתקיים הדיון הראשון בתיק, משפטים שמתמשכים שנים על גבי שנים וירידה באמון הציבור בבתי המשפט. דיגיטציה מלאה של בתי המשפט ושידורים ישירים של כל הדיונים מכל הערכאות, או לפחות מהערכאות הגבוהות, היו יכולים לקצר את הזמנים האלה וכאמור, להגביר את אמון הציבור במערכת. חבל שזה לא נעשה כבר מזמן. אולי נשיאת בית המשפט העליון, באחת ההחלטות האחרונות שלה לפני פרישתה בחודש הבא, תקדם את הנושא?

לא רק בתי המשפט

מערכת בתי המשפט היא רק דוגמה. בעיית השקיפות והפער בין הטכנולוגיה של אומת הסטארט-אפ ליישומה במוסדות השלטון קיימת במרבית משרדי הממשלה. אמנם, בשנים האחרונות הממשלה עושה מאמצים להגביר את קצב המעבר לשירותים דיגיטליים ולשם כך הוקם מערך הדיגיטל הלאומי, אבל זה עדיין לוקה בחסר, עדיין לא שם.

שירה לב עמי, ראשת מערך הדיגיטל הלאומי. צילום: אינגה אבשלום שיליאן

בראיון שפורסם אתמול כאן הסכימה ראשת מערך הדיגיטל הלאומי, שירה לב עמי, לטענה שהיכולת של הממשלה לשפר את השירות לתושבים בעזרת כלים דיגיטליים תלויה במידה רבה במשרדים עצמם, במדיניות של השר והמנכ"ל בכל אחד מהם. כלומר, מערך הדיגיטל יכול להמליץ ולהעמיד כלים לאנשי משרד ממשלתי זה או אחר כדי שישפרו מאוד את השירות לתושב, באמצעות הכלים הדיגיטליים, אבל אלה שמחליטים נמצאים במשרדים עצמם – השר והמנכ"ל, כאמור. ולא לכולם המעבר לדיגיטל ומתן השירות המיטבי לאזרח הם נושאים חשובים, גם אם הם יגידו שכן. המציאות מדברת בעד עצמה: גם ב-2023, עדיין יש משרדים שדורשים להגיש מסמכים בפקס (!) ועדיין, מסמכים שנשלחים לאותם משרדים דרך אפליקציות ואתרי אינטרנט לא מגיעים ליעדם. יש משרדים שבהם לאף אחד הממצאים האלה לא מדליקים אור אדום.

יש לא מעט דוגמאות במשרדי ממשלה שבהן הטכנולוגיה הצליחה לשפר את חוויית השירות של האזרח, אבל החוויה הזו היא על תנאי, היא לא נהנית מאמון מלא של הציבור. למה? גם בגלל הדימוי, המוצדק לעתים, של השירות הממשלתי לציבור כשירות קלוקל, וגם מאחר שאותו אזרח יכול להיתקל בשירות דיגיטלי טוב במשרד אחד ובשירות דיגיטלי רע, או לא דיגיטלי בכלל, במשרד אחר.

לסיכום, אחת הטענות נגד משרדי הממשלה היא אובדן אמון. שירות דיגיטלי טוב יותר יכול להחזיר אותו. כך גם לגבי בתי המשפט – אם ראשי מערכת המשפט יחליטו ששידורים ישירים של דיונים יהפכו להיות מעשה שבשגרה, האמון במערכת יגבר וכולנו נצא נשכרים מכך.