חוק המצלמות הביומטריות – האח הגדול או כלי אפקטיבי נגד פשיעה?

ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול (ב') לקדם הצעת חוק של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ושר המשפטים, יריב לוין, שלפיה המשטרה תוכל להציב מצלמות לזיהוי פנים במרחב הציבורי. החוק מעורר ויכוח ציבורי, שעוסק באיזון שבין שמירה על הפרטיות של כולנו לבין הצורך לצייד את המשטרה בכלים שיאפשרו לה להילחם בפשיעה, עם דגש על הרציחות בחברה הערבית, ומניעת פרוטקשן ועבירות רכוש.

יש לציין כי החוק כבר עלה בעבר, אבל נדחה בעקבות ביקורת של הארגונים לשמירה על הפרטיות, מאחר שהוא היה כוללני מדי ולא הגדיר במדויק היכן יוצבו המצלמות. הנוסח החדש של החוק מצמצם את השימוש במצלמות למוקדי אלימות מוגדרים ואוסר שימוש בהן באירועים אחרים, כגון הפגנות. השר בן גביר אמר כי החוק מטיל עונשים חמורים על השוטרים והמשתמשים במערכות האלה שלא לצורך. אלא שמבקרי החוק לא סומכים על האמירה הזאת, והחשש שלהם הוא שהשימוש במצלמות יזלוג מהאירועים המותרים אל המחאות נגד הממשלה ואל מטרות לא ראויות נוספות.

במשטרה, כמובן, מברכים

מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יעקב שבתאי, ציין כי מדובר בחוק חשוב, שמאזן בין הצורך במלחמה בפשיעה על ידי מתן כלים חדישים למשטרה לבין הזכות לפרטיות, שגם הוא סבור שהיא חשובה מאוד.

תת ניצב בדימוס ערן קמין, לשעבר ראש חטיבת החקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה, כותב במאמר שפורסם היום בידיעות אחרונות כי הטכנולוגיה מבורכת, משום שהיא יכולה לסייע למשטרה במילוי תפקידה. עם זאת, הוא מסייג בציינו שטביעות אצבע אפקטיביות בזיהוי פנים לא פחות ממצלמות שנועדו למטרה זו, ושבכלל, היעילות של המצלמות במניעת פשיעה טרם הוכחה. עוד הוא כותב שבעולם המערבי לא אימצו את הטכנולוגיה הזאת, עקב סוגיות הפרטיות, ומשתמשים בה רק במדינות המזרח. מאידך גיסא, לדבריו, מצלמות לזיהוי פנים יכולות להיות גורם מרתיע, כפי שמצלמות אחרות מהוות התרעה, שמונעת כניסה לא מורשית למתקנים ועבירות אחרות.

הצורך לצייד את המשטרה בכלים מודרניים כדי להילחם בפשיעה הגואה הוא צורך לאומי. הטכנולוגיה זמינה, ואתגר הפיקוח עליה, שימנע להפוך את יישום החוק לאח גדול חדש, עומד בפני המחוקקים. יש לקוות שבדיונים בכנסת, בין הקריאות, יינתן לכך מענה

מהצד המתנגד, עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות, סבור שהנזק בפגיעה בפרטיות על ידי הצבת המצלמות גדול יותר מאשר השגת המטרה שלשמה הן נועדו, שהיא חשובה לכל הדעות. בראיון ליאיר ויינרב, ששודר אתמול בתוכנית צבע הכסף בכאן רשת ב', אמר עו"ד קלינגר כי הבעיה היא לא בטכנולוגיה, אלא באנשים שינטרו את מה שהם רואים במצלמות, קרי – השוטרים והקצינים.

ראשית, העיר עו"ד קלינגר, בניגוד לתוכנות מעקב שבשימוש המשטרה, כמו סייפן (גרסה משונמכת של פגסוס), כאן שיקול הדעת היכן להציב את המצלמות ובמי לצפות הוא של קציני המשטרה והשוטרים. לדבריו, למרות המגבלות החוקיות שחלות עליהם בשימוש במצלמות, הם עדיין יוכלו לצפות בהרבה אזרחים שמסתובבים באותו מרחב שבו הן מוצבות, מה שלכשעצמו מהווה פגיעה בפרטיות. זכותו של כל אחד להסתובב בכל מקום מבלי שאיש יצפה בו או יתעד את מעשיו, הוא אומר – ובצדק. הדברים יכולים להגיע גם למצבים לא נעימים, שבהם, תיאורטית, יזהה מישהו מוכר, ואפילו קרוב משפחה שלו, שנניח מנשק אדם שאינו בן.בת הזוג שלו. כמובן שהדוגמה קיצונית, אומר קלינגר, ואין כוונתו להפוך את כל השוטרים לחשודים, אבל אין כל דרך למנוע חשיפה שכזו, ואין אמצעי פיקוח על כך.

כאמור, שימוש במצלמות ביומטריות לא קיים במדינות המערב, ובארצות הברית אף נאסר בפירוש על המשטרה להשתמש בהן. במדינות המזרח, שבהן כן משתמשים במצלמות – ובכן… פשוט משתמשים בהן, מבלי לתת על כך דין וחשבון. מכאן, עו"ד קלינגר אומר שתמוה שמחוקקים חוק, מבלי שהוא נבדק באיזה שהוא מקום בעולם. ביתר פירוט, הוא מציין שלא נבדקה האפקטיביות של המצלמה, עד כמה היא באמת תמנע את הפשיעה. יתרה מכך, לדבריו, התרת השימוש בהן הופכת את כל אחת ואחד מאזרחי ישראל לחשוד.ה בפוטנציה.

החוק היה מתקבל יותר אם האמון במשטרה היה רב יותר

בחזרה למאמר של תת ניצב קמין – הוא מסיים אותו בהערה נכונה: השימוש בזיהוי פנים ביומטרי היה מתקבל בברכה במציאות שונה מזו הנוכחית, שבה האמון במשטרה, במוסדות השלטון והממשלה נמצא בשפל.

השורה התחתונה: הצורך לצייד את המשטרה בכלים מודרניים כדי להילחם בפשיעה הגואה הוא צורך לאומי. הטכנולוגיה זמינה, ואתגר הפיקוח עליה, שימנע להפוך את יישום החוק לאח גדול חדש, עומד בפני המחוקקים. יש לקוות שבדיונים בכנסת, בין הקריאות, יינתן לכך מענה.