חודש למלחמה: מחדל? כן; מחדל טכנולוגי? כנראה שלא

המחדל הזועק לשמיים שאפשר את הטבח הנורא שביצע החמאס בדרום בדיוק היום (ג') לפני חודש, ב-7 באוקטובר, היכה מדינה שלמה בתדהמה, בין היתר מאחר שגורמים צבאיים התהדרו לאורך השנים האחרונות בכך שהמכשול שנבנה על הגדר שבין רצועת עזה לישראל אינו עביר, במידה רבה בזכות הטכנולוגיה שהוא התבסס עליה. אלא שבאותה שבת שחורה וארורה נוכחנו לדעת שהמכשול הזה עביר גם עביר.

רבים האשימו בכך את הטכנולוגיה, והתבססו על העובדה שאחת הפעולות הראשונות שהחמאס עשה לפני שמחבליו עברו באין מפריע את גדר הגבול שבינינו לבין הרצועה הוא להפציץ את המצלמות שהיו עליה. ההפצצה הזאת, בתוספת פעולות שונות שהוא ביצע לשיתוק הקשר בין הגורמים הרלוונטיים השונים, גרמו לכוחותינו להיות חרשים ועיוורים למתרחש. כך, כוחות הביטחון התמהמהו בהגעה לזירות השונות והטרוריסטים יכולים היו להמשיך ולטבוח בתושבים ובחיילים ביישובים ובבסיסים בעוטף עזה (ומעבר), לאנוס נשים ולבצע את כל הזוועות שהם עשו. אלא שהעובדות האלה הן-הן שמובילות למסקנה שהאשם לא צריך להיות מוטל על הטכנולוגיה, כי אם על הגורם האנושי. אם הייתה יותר הגנה, בהחלט ייתכן שהמצלמות לא היו מופצצות והקשר לא היה משותק.

בובות שנשארו על המדף בבית בקיבוץ בארי, אחרי הטבח והפינוי. צילום: ShutterStock

יותר מ-30 שנה של האשמת הטכנולוגיה בכישלונות בשדה הקרב

האם הטכנולוגיה היא באמת זו שאשמה, זו שאפשרה למחבלי החמאס לעבור את הגבול אל עבר היישובים? לשאלה הזאת אגיע בהמשך. מה שכן, האשמת הטכנולוגיה בכשלים צבאיים, או לפחות הטלת הספק ביכולותיה ההגנתיות וההתקפיות, לא התחילו ב-7 באוקטובר השנה, והם כאן בערך מאז שהתחילו להאמין שהיא יכולה לסייע במלחמה. קחו כדוגמה כותרת של הניו יורק טיימס מימי מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991: "האם צבא ההיי-טק שלנו אינו אלא חיזיון תעתועים?".

שניים שיצאו נגד כותרות מעין זו הם בני הזוג אלווין והיידי טופלר, שמתארים בספרם מלחמה ואנטי מלחמה, שיצא ב-1993, את מה שהם מכנים "מסע צלב נגד הטכנולוגיה המתקדמת", שהתנהל לצד מלחמה זו.

"עד מהרה מלאה עיתונות העולם בקלישאות טכנופוביות", ציטטו הטופלרים: "מסוקי ארצות הברית יקורקעו על ידי סופות חול. המפציץ החמקן ייכשל. משקפות ראיית הלילה לא יעבדו. טילי ה-נ"ט יתגלו כחסרי ערך למול השריון העיראקי. הטנקים יתגלו כלא יעילים ויתקלקלו לעתים תכופות". בעל טור צבאי בכיר קבע אז כי הטכנולוגיה לא יכולה להכריע את הכף בלחימה וכי מדובר במיתוס. חדשנים צבאיים מטעם עצמם תקפו את כלי הנשק המתקדמים של ארצות הברית וקבעו שהם "מסובכים מדי לתפעול".

המציאות, כמו תמיד, לא התגלתה כהפוכה מהתחזיות, אבל גם לא תאמה להן. עם סיום המלחמה גורשו הכוחות העיראקיים מכוויית, נפתחה ועידת שלום, הושג הסכם הפסקת אש, ועיראק התפרקה מכל המיזמים לפיתוח ושיגור נשק להשמדה המונית – אך בגדד לא נכבשה ושלטונו של סדאם חוסיין לא הופל.

האם היה מחדל טכנולוגי? את זה אמנם ועדת החקירה תקבע סופית, אבל בסבירות גבוהה ניתן לומר שלא. נראה שהמקטרגים על הטכנולוגיה מיהרו, מיהרו מדי, להאשים אותה

מסכי הפלזמה

לפני יותר מעשור, ב-2012, יצא לאור ספרו של ד"ר עזריאל לורבר, טכנולוגיה צבאית – אמצעי לחימה ומודיעין. הספר דן בכשלים האפשריים שניצבים בפני העוסקים במודיעין טכנולוגי, בהפתעות טכנולוגיות ובחשיבות הטכנולוגיה בשדה הקרב המודרני. ד"ר לורבר כותב, בין השאר, כי "טכנולוגיה מודרנית היא מאבני היסוד של איכות הכוח הלוחם, והיא עשויה לקבוע את תוצאות המלחמה עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה".

"כדי להבין את הבעייתיות באיסוף ובניתוח מודיעין טכנולוגי, יש להבין תחילה את השפעתה של הטכנולוגיה על שדה הקרב ואת הגורמים המכשילים את יישומה", הוא מציין. "לפעמים נזרקים לחלל האוויר רעיונות דמגוגיים שנקלטים בקלות. למשל, טענות המלעיזים אחרי מלחמת לבנון השנייה כאילו אי הצלחתו של צה"ל נבעה מ-'התמכרות' לטכנולוגיה, וכי מסכי הפלזמה נשאו בנטל האשמה. יש הטוענים כי הטכנולוגיה היא אֵם כל חטאת… והיא מהווה שק חבטות נוח לאגרופי בעלי האינטרסים ולאנשים שאינם מבינים כלל במה מדובר".

"מסכי הפלזמה" היו שם קוד לכל המערכות המבצעיות המתוקשבות ששימשו את המפקדים בדרגים השונים ובעמדות הפיקוד השונות במלחמת לבנון השנייה. הביקורת, הלגיטימית, לוותה במסע השמצות מתוזמן היטב, שהאשים את הקידמה ואת הטכנולוגיה בכישלון חלק מהמבצעים במהלך המלחמה. המבקרים טענו אז ש-"המפקדים התמכרו למסכים", שהו בחמ"לים ולא עמדו בראש הכוחות שעליהם פיקדו.

אנשי אגף התקשוב ומומחים מיהרו להדוף את הביקורת הזו, וגם ועדת החקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד לא הטילה כל אחריות על מסכי הפלזמה ועל מה שהם מסמלים. זאת, אף שהיו בעיות עם מסכי הפלזמה – בבחינת "מחלות ילדות" של כל מערכת חדשה.

טנק של צה"ל בגבול רצועת עזה בחודש שעבר, רגע לפני הכניסה. צילום: ShutterStock

ממשחק טניס ידידותי לזירת אגרוף שוקקת

בחזרה מלבנון לעזה, עם פאסט פורוורד 12 שנים קדימה: ב-2018 אמר סא"ל אייל כהן, מפקד גדוד הקשר של אוגדת עזה (מנמ"ר האוגדה), בראיון בלעדי לאנשים ומחשבים עם סיום תפקידו כי "עיקר האתגר הוא בהוספת ערך מוסף לתהליך הגדול של שינוי והתעצמות טכנולוגית מול החמאס. לפני שנה, גדר הגבול הייתה אזור חיץ, בדומה לרשת של משחק טניס ידידותי, מנומנם מעט, וכעת האזור הפך למרחב של זירת אגרוף שוקקת". אמר, ולא ידע עד כמה הוא יצדק בעתיד.

במוצאי אותה שבת ארורה, ב-7 באוקטובר, אמר לאנשים ומחשבים בכיר לשעבר בתקשוב הצבאי: "היו להם את כל הכלים בסייבר, אבל – לא ברור איך ולמה – משהו בהפעלה של כלל המערך ה-ICT התפספס".

בדברים שכתבתי לצד אותו ראיון שאלתי: "האם חדירת הגדר על ידי החמאס הייתה יום הכיפורים של הסייבר הצבאי? כנראה שלא, ולמרות זאת, משהו לא עבד. הצבא היה כמו הסנאי שקיבל אגוזים (טכנולוגיה), אבל לא היו לו שיניים". זוהי מהות העניין – או, אם תרצו, ספוילר לקראת ועדת החקירה שאמורה לקום אחרי המלחמה: היו לצה"ל את היכולות, אבל לא היה מי שידע להסיק מהן את המסקנות הנכונות. או, במילים מעט יותר עדינות, היו מחדלים לרוב, אבל הם היו במישורים המבצעי והמודיעיני. האם היה מחדל טכנולוגי? את זה אמנם ועדת החקירה תקבע סופית, אבל בסבירות גבוהה ניתן לומר שלא. נראה שהמקטרגים על הטכנולוגיה מיהרו, מיהרו מדי, להאשים אותה.