ביטול הפרס לוולדמן מבטא משהו הרבה יותר עמוק ומדאיג

הסערה הציבורית שפרצה סביב החלטת שר החינוך, יואב קיש, לבטל את הענקת פרסי ישראל מאחר שהוחלט לתת פרס לאיל וולדמן, ודבריו של וולדמן אתמול (א') בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, שבמהלכם פרץ בבכי, משקפים משהו הרבה יותר עמוק, מדאיג ומכעיס – מעבר לעניין האישי ולפגיעה בדמות עצמה.

עצם העובדה שתיתכן אפשרות, ולו תיאורטית, לוותר בשנה מסוימת על הענקת פרס ישראל בעולמות היזמות, המדע והטכנולוגיה מתכתבת עם מדיניות כמעט עקבית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. מדיניות שמתבטאת בהרבה דיבורים ופחות במעשים בשטח. בכירי המערכת הפוליטית, השרים והח"כים, מתבטאים שוב ושוב בעד ההיי-טק ואודות חשיבותו למדינה ולכלכלה הישראלית, מחלקים לו סופרלטיבים, מכנים אותו הקטר של המשק, מצטלמים מבקרים בחברות היי-טק ובמפעלים כמו אלה של אינטל, ומדברים בשבחו בחו"ל.

אם ההיי-טק, המדע והטכנולוגיה היו עומדים באמת בראש סדר העדיפות הלאומי, אף שר ואף ממשלה, ואף ראש ממשלה, לא היה מעלה בדעתו לוותר על פרס ישראל בתחום היזמות

ההיי-טק, מטבעו, הוא ענף שמאופיין בדרך כלל ביזמות פרטית של משקיעים, אנשי טכנולוגיה ואנשי חזון. רובם קנו את עולמם ואת הצלחתם בזכות הכישרון, הידע והמחויבות למדינה ולציונות. וולדמן הוא דוגמה טובה לכך: יליד ירושלים, שסיים ב-1983 את לימודי ההנדסה בטכניון, וב-1993 הקים את גלילאו טכנולוגיות, שפיתחה שבבים לרשתות תקשורת, ולימים נמכרה למארוול. ב-1999 הקים וולדמן את מלאנוקס, שאותה הוא ניהל 21 שנה, והיא נחשבה לאחד מסמלי ההיי-טק הישראלי, לחברה שהביאה למדינה גאווה גדולה. ב-2019 מלאנוקס נמכרה לאנבידיה בעסקת ענק, שממנה גזרה המדינה קופון נאה. וולדמן כמובן אינו היחיד – אומת הסטארט-אפ בנויה מעוד עשרות יזמים מוכשרים כמותו.

מציאות מורכבת

המעורבות של הממשלה בהיי-טק לרוב היא לא באופן ישיר, מול החברות ובעליהן. יש אמרה ידועה בקרב מנהלי ההיי-טק, שאומרת שהדבר הכי טוב שהממשלה יכולה לעשות עבור הענף הוא לא להפריע.

אבל המציאות יותר מורכבת, במיוחד בתקופות של משבר. לממשלה יש תפקיד מרכזי בסיוע להיי-טק, דרך תשתיות שיאפשרו לענף לעבוד, במיוחד כשמדובר בחברות רב לאומיות שרוצות להקים פה מרכזי פיתוח ולהעסיק אלפי מהנדסים. התשתיות שהממשלה צריכה לספק הן פיזיות, כאשר אחת המרכזיות שבהן, אם לא המרכזית ביותר, היא הכשרת הדורות הבאים של המדענים והמהנדסים. זה צריך להתחיל מהחינוך היסודי, לעבור בתיכון ולהמשיך בלימודים האקדמיים – מהתואר הראשון ועד לתארים המתקדמים. זאת, כדי לייצר את ההון האנושי שיאייש את עמדות העבודה בחברות ההיי-טק.

בישראל יש מחסור כרוני בכוח אדם, שבא לידי ביטוי על אחת כמה וכמה בתקופות של מיתון והאטה. אחת הסיבות לכך היא העדר ההשקעה המספקת בחינוך להיי-טק ולטכנולוגיה, לאורך ולרוחב מערכת החינוך. והרי בלעדי כוח אדם מוכשר, אף חברה לא יכולה לפתח את הרעיון שלה.

אם ההיי-טק, המדע והטכנולוגיה היו עומדים באמת בראש סדר העדיפויות הלאומי, אף שר ואף ממשלה, ואף ראש ממשלה, לא היו מעלים בדעתם לוותר על פרס ישראל בתחום היזמות. ההצדקה העיקרית לקיומו של טקס פרסי ישראל, ועוד ביום העצמאות, היא הצורך לציין את העוצמה הטכנולוגית של המדינה, ולומר תודה לאנשים שבזכותם היא משלבת בין עוצמה רוחנית ומדעית לבין עוצמה מדינית וצבאית – כפי שהגדיר זאת ב-1953 בן ציון דינור, שהיה אז שר החינוך ומי שהגה את הפרס, כשהוא חולק בפעם הראשונה.

מקבלי הפרסים בקטגוריות הקשורות למדע ולטכנולוגיה לאורך השנים היו אנשים ששמם הולך לפניהם בכל העולם – הן כמדענים והן כממציאים, ומי שתרמו לשינויעם חשובים בעולם. וולדמן לא זקוק להכרה של מדינת ישראל, מדינת ישראל היא זו שצריכה להגיד לו ולכל היזמים תודה שזכינו בהם ושניתנה לנו הזכות להגיד להם תודה. אבל, כאשר הופכים סמל לאומי כמו פרס ישראל לנכס פוליטי, כאילו שזה פרס מטעם מפלגה מסוימת, אין פלא שידו של השר קיש לא רעדה כשהחליט לוותר על הקטגוריה הזו דווקא השנה, ודווקא כשנותנים את הפרס לאיש כמו וולדמן. מה גם שהאיש הזה שכל את בתו ואת בן זוגה באסון ה-7 באוקטובר.

אלה ימים עצובים, שלא מבשרים טובות לגבי עתיד ההיי-טק, הקטר של המדינה ושל המשק.