פודקאסט: היזם רון שמיר על מנהיגות אזרחית בשעת משבר

"בשבוע הראשון של המלחמה קיבץ האלוף נועם תיבון קבוצה של 30 מתנדבים, אלופים וראשי אגפים לשעבר במוסד ובשב"כ, וקרא לנו לצאת ליישובים שנפגעו בעוטף עזה ולסייע להם במישור האזרחי. כך מצאתי את עצמי לצידם של אלופים במילואים כמו יום טוב סמיה, אילן בירן ואורנה ברביבאי עומד בתור לנשקיה בפיקוד דרום, כדי לחתום על נשק ולצאת לשטח".

דברים אלה אמר רון שמיר, יזם היי-טק ולשעבר בכיר בשב"כ, בנאום שנשא בטקס סיום בוגרי תואר שני בתוכנית EMBA של הפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל אביב. שמיר הוא בוגר המחזור ה-30 של התוכנית.

בראיון לפודקאסט אנשים ומחשבים הוא מספר על הקריירה שלו אחרי שפרש מהשב"כ, אילו תובנות יש לו על מנהיגות אזרחית בזמן המלחמה, לאחר שזו מילאה את הוואקום הנורא שנוצר ב-7 באוקטובר, ומה דעתו על מקומה של הטכנולוגיה בשגרה ובזמן חירום. עורך הפודקאסט: ניר מטרסו, אנשים ומחשבים.

בוא נעשה היכרות קצת יותר מעמיקה עם המאזינים. ספר על עצמך.
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, בן לאבא ניצול שואה ואימא ילידת ירושלים. התגייסתי לחיל השריון, שם שירתתי כלוחם וכמפקד פלוגה, ובין היתר השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה. לאחר השחרור מצה"ל הלכתי ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, ובסיום הלימודים התחלתי לעבוד בשב"כ".

השב"כ הוא דרך חיים לא סתם מקום עבודה. איך הגעת לזה?
"נכון. חבר טוב שכנע אותי להצטרף. תכננתי לבוא לשנה ונשארתי 24 שנים. ביצעתי שורה של תפקידים, כמו פיתוח תוכנה ותפקידי IT. בתפקידי האחרון הייתי ראש אגף טכנולוגיה. עזבתי את השב"כ ב-2013".

מה עשית לאחר שעזבת את הארגון?
"פניתי ללימודים בתוכנית למינהל עסקים למנהלים EMBA של הפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל אביב. ראיתי בזה מעין פסק זמן, כדי לחשוב לאן אני ממשיך קדימה, בקריירה השנייה שלי. אבל, תוך כדי הלימודים התחברתי לקבוצה של אנשים שלמדו איתי, והחלטנו שאנחנו רוצים להקים סטארט-אפ. אחרי חיפושים רבים הקמנו את המיזם הראשון – פיתוח שעוזר לרופאים בתהליך ניתוח כירורגי, שבו הם מכניסים לחלל הבטן עדשה שמשקפת להם את התהליך. גילינו שהעדשה הזו מתכסה אדים, ואז צריך להוציא אותה, לנקותה ולהכניסה שוב. הפתרון שמצאנו הוא טכנולוגיה שטוענת את פני המשטח של העדשה ומונעת אדים. המוצר נמצא כיום בשימוש בבתי חולים.

בהמשך מכרתי את חלקי בחברה והקמתי עוד חברה בתחום המדיקל, שפיתחה פתרון תוכנה שיודע לאבחן סוגים מסוימים של מחלות מסוכנות, כמו פרקינסון, באמצעות ניתוח קול. עשיתי זאת יחד עם שותפי, אביאם סלע (מפעילו של המרגל ג'ונתן פולארד ולשעבר מבכירי מטריקס – י"ק). כיום אני ממשיך ביזמות, בייעוץ לחברות ובפעילות למען הקהילה".

בטקס סיום בוגרי הפקולטה האחרון הרצית על מנהיגות בשעת משבר, בין היתר על סמך הניסיון האישי שלך במלחמה הנוכחית. ספר על כך.
"ה-7 באוקטובר היכה את כולנו בתדהמה. אני חבר בקבוצה של קצינים ובכירים לשעבר, אלופים, בכירים במערכת הביטחון, ניצבים במשטרה ועוד. אחד החברים בקבוצה הוא האלוף נועם תיבון, שמוכר כיום לכולם, והוא העביר בקבוצה, בשבוע הראשון של המלחמה, הצעה לצאת לעוטף ולעזור בכל מה שאפשר, בהיבט האזרחי בלבד. כך מצאתי את עצמי יחד עם קבוצה של 36 אנשים עומדים בתור לנשקיה בפיקוד דרום, כדי לצאת לפעולות התנדבות. באותו רגע חשבתי על החייל בנשקיה, שבוודאי חושב לעצמו מתי בפעם האחרונה הוא ראה כל כך הרבה אנשים עם שיער לבן עומדים בתור לקבל נשק".

מה עשיתם?
"צוותתי לקיבוץ זיקים. הדבר ראשון שבדקנו היה במה אפשר לסייע לאנשים שנשארו, בכל תחום – למשל, עבודה ברפת, תיקון צינור מים של מכלית שצריכה לקחת את החלב ועוד דברים שהם חלק מחיי היום יום של הקיבוץ, שלא היה מי שיעשה אותם. בנוסף, היו דברים שהיה צריך לנהל מול הרשויות, שלא תפקדו בהתחלה, כמו סלילת כביש גישה לקיבוץ, ובעזרת הקשרים שלנו זירזנו תהליכים. אחר כך נסענו למקומות שאליהם פונו חברי זיקים. סייענו בדברים הכי בסיסיים שדרושים לאנשים שפונו בן לילה מבתיהם, כמו אספקת תחליפי חלב לתינוקות, גיוס מכונות כביסה שאנחנו בעצמנו פיזרנו בין בתי המלון, ועוד הרבה דברים קטנים אבל חשובים. לא נתקלנו במשימה שהייתה גדולה עלינו. זו הייתה תקופה מכוננת ומרתקת עבורי".

מה המסקנה שלך מהאירועים האלה?
"היה מדהים לראות את האנשים, שיוצאים מדל"ת אמותיהם, לוקחים על הכתפיים דבר מה נוסף, כל אחד בגזרתו – והם צמאים למנהיגות. המלחמה הזאת יצרה הרבה מאוד מנהיגים כאלה, לאחר שנוכחנו שהשירות הציבורי בישראל, שלא תפקד גם לפני ה-7 באוקטובר – פשוט קרס.

אני חושב שאנשים טובים ברחו (משירות המדינה – י"ק). צריך להחזיר אותם לשם, להביא אנשים טובים נוספים ולהחזיר לשם פרקטיקות של מנהיגות".

המלחמה העלתה לסדר היום את השאלה של מקומה של הטכנולוגיה באירועים שהיו לפני ואחרי ה-7 באוקטובר. אמנם, אתה כבר שנים רבות לא במערכת, אבל מעניין מהן התובנות שלך.
"זו סוגיה די מורכבת, ואני יכול להגיד לך מסקנה אישית שלי, דווקא כאיש טכנולוגיה: כולנו היינו שבויים בקונספציה שהטכנולוגיה פותרת הכול, והמשקל שנתנו לה היה, לדעתי, גדול מדי. למדנו שהטכנולוגיה נמצאת, אבל היא לא יכולה לתת מענה לכל. זה היה נכון לכל ההמצאות מאז המצאת הקיטור. הטכנולוגיה עזרה לאדם אבל לא החליפה אותו. לצורך ההמחשה, ניקח את עולם הרפואה: עם כל הטכנולוגיה המתקדמת שיש שם, לא היית רוצה שמשהו אחר, שאיננו רופא בשר ודם, ינתח אותך. אם נחבר את זה למה שקרה, כולנו מבינים כיום שאם היו כמה עשרות טנקים בגבול הרצועה ב-7 באוקטובר, היינו כעת במקום אחר. לכן, המסקנה שלי, כמו שאמרתי, היא שהמשקל שנותנים לטכנולוגיה במערך הפתרונות הכולל, ולא רק בשעת חירום, הוא משקל רב מדי, יותר מהמשמעות החשובה של האדם בתהליך. זה נכון גם לעולם המודיעין בכללו ולגבי ארגון כמו השב"כ, ששם המודיעין מבוסס על מקורות חיים, אנושיים, וכמובן שאסור לוותר עליהם, למרות כל הטכנולוגיה. אני בטוח שזה נושא שעוד ידברו עליו וילמדו אותו".