למה התקשוב ברשויות המקומיות לא מנוהל ומה הסיכוי שמשהו ישתנה?

מבקר המדינה פרסם השבוע את הדו"ח השנתי על השלטון המקומי, שכלל גם פרק שעוסק ב-IT ברשויות המקומיות. מרבית הדברים שמתניהו אנגלמן וצוותו כתבו בו כבר נכתבו במספר דו"חות קודמים שלהם – מה שמראה שוב שדו"חות מבקר לחוד ויישומם לחוד.

קבלו נתון שבכל פעם מדהים מחדש: יש בישראל 259 רשויות מקומיות, כאשר רק ב-80 מהן יש מנמ"ר בתקן רשמי. מתוך אותם 80 מנמ"רים, 30 אינם עובדי הרשות שהם פועלים בה, אלא עובדי חברות חיצוניות – מה שנקרא מיקור-חוץ. בישראל של 2024 עדיין יש ראשי רשויות שסבורים שהם יכולים להרשות לעצמם לא למנות מנמ"ר, ולא לוחצים מספיק, או בכלל לא, על משרד הפנים, שאחראי לשחרר את התקנים האלה.

המבקר מציין שמצב המחשוב ברשויות המקומיות לוקה בחסר, מאופיין בכפילויות תפקידים, חוסר תיאום משווע בין הגופים השונים שעוסקים במחשוב ברשויות ולמעשה, כל רשות עושה ככל העולה על רוחה, בהתאם לשאיפות של העומד בראשה. זאת, על אף שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, התלות של הרשויות המקומיות במחשוב ובדיגיטציה הולכת וגדלה. הדבר מתבטא בהוצאות שלהן על מחשוב, שעל פי נתוני מרכז השלטון המקומי, עמדו אשתקד על 1.4 מיליארד שקלים. הסכום הזה כולל השקעות בטכנולוגיה, מערכות מידע ושירותים.

איפה משרד הפנים?

אחד הממצאים החמורים ביותר מהפרק על המחשוב בדו"ח המבקר הוא שיש כפילות זועקת לשמיים של פרויקטים. חלק לא מבוטל מהפרויקטים שמפותחים ברשויות המקומיות כבר קיימים ברשויות אחרות, או פותחו על ידי חברות חיצוניות. ניסיונות לשיתוף פעולה נגדעים בדרך כלל מסיבות של אגו ופוליטיקה פנימית, אפילו כאשר מרכז השלטון המקומי עצמו יוזם רעיונות להטמעת מערכות ברשויות שונות. גם אז, יש לא מעט רשויות שמעדיפות להמציא את הגלגל מחדש. את המחיר משלמים תושבי היישובים שכלולים בהן, דרך הארנונה ומסי עירייה נוספים. מה שעוד יותר מכעיס הוא שאותן רשויות שלא מחפשות לחסוך באמצעות אימוץ פתרונות מחשוב שכבר פותחו הן בדרך כלל אלה שמבקשות מהממשלה כיסוי גירעונות – על חשבון אזרחי המדינה.

בכלל, מקריאת הדו"ח נראה שמשרד הפנים, שאמור להיות הרגולטור של השלטון המקומי, הפסיק לעשות זאת מזמן, לפחות כשזה נוגע למחשוב. נושא התקנים למנמ"רים ברשויות המקומיות נמצא באחריותו, והוא משחרר אותם במשורה, ללא כל קשר לצרכים של הרשויות ולמציאות המשתנה.

ואם כבר רגולציה, הנה משהו לא פחות חמור: נכון להיום, אין כל גוף רשמי שאחראי על אכיפת אבטחת המידע ברשויות המקומיות. בעבר הייתה במשרד הפנים מחלקה שהייתה אמורה, בין היתר, לעסוק בהנחיה ובפיקוח בתחום הסייבר. היא חדלה מלהתקיים. אבל, גם כשהיא פעלה, נציגי המחלקה הזה ישבו בוועדות בכנסת ואמרו שסייבר זה לא האחריות שלהם, אלא של מערך הסייבר הלאומי, שמצידו טען שאין לו סמכות חוקית לפקח על הסייבר ברשויות, למעט במקרים שבהם יש תקיפות שגורמות נזקים. על פי המבקר, המגעים על הפעלה מחדש של אותו גוף פנימי עדיין נמשכים. כנראה שלא בוער להם שם, בקריית הממשלה.

המבקר מציין שמצב המחשוב ברשויות המקומיות לוקה בחסר, מאופיין בכפילויות תפקידים, חוסר תיאום משווע בין הגופים השונים שעוסקים במחשוב ברשויות ולמעשה, כל רשות עושה ככל העולה על רוחה, בהתאם לשאיפות של ראש הרשות

והנה עוד משהו, לקראת סיום החלק הזה של הטור: הממשלה מדברת גבוהה גבוהה על ההשקעות הרבות שלה במחשוב. ואכן, הן קיימות ונעשים דברים, אבל קיימים פערים בולטים בין ההשקעות הממשלתיות ב-IT שלה עצמה לבין התקציבים שהיא מקצה לנושא ברשויות המקומיות. מערך הדיגיטל הלאומי מנסה בשנתיים האחרונות לתקן את המצב ולקרב אליו את המנמ"רים במגזר המוניציפלי, אבל החשדנות מצד רבים מהם עדיין גדולה.

השורה התחתונה: הדבר המדאיג ביותר שעולה מדו"ח המבקר הוא לא הממצאים עצמם, לא מה שלא עובד, אלא זה שמרב הסיכויים שגם בשנה הבאה נקרא על אותם ליקויים. כמו בהרבה דו"חות אחרים, נראה שגם כאן המבקר אומר שוב ושוב את דברו – והשיירה שוב ושוב עוברת, ותעבור.

הרשתות החברתיות והרציחות בחברה הערבית

בשנת 2023 נרצחו 244 אנשים בחברה הערבית, ביניהם 16 נשים ותשעה ילדים ונערים. זהו גידול משמעותי מאוד לעומת 2022, אז אירעו 109 מקרי רצח. יש הרבה הסברים למקרים אלה, כאשר אחד מהם, ופחות מדובר, נעוץ ברשתות החברתיות. נציגי איגוד האינטרנט הישראלי וגופי מחקר הציגו השבוע לוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת נתונים שלפיהם המדיה החברתית מהווה זירת פעילות של ארגוני הפשע בחברה הערבית לכל דבר ועניין. בטיקטוק, למשל, מסתובבים שני סוגים של סרטונים בעייתיים מאוד וחמורים מאוד בהקשר זה: סוג אחד נועד לשכנע צעירים ערבים להצטרף לארגוני הפשע, תמורת כסף וחלומות על חיים טובים יותר, ובסוג השני, חלק מארגוני הפשע לא חוששים לחשוף את התוכניות שלהם לפגוע באדם זה או אחר. הם מצלמים סרטונים שנועדו להפחיד את האחרים, שכמובן לא מעזים להתלונן, ואף מעלים תמונות שלהם לפני ביצוע הפשע ואחריו.

באווירה הקיימת כיום בחברה הישראלית, עם שר לביטחון לאומי שהגיע ממחוזות הכהניזם ומפכ"ל חלש, שפרש השבוע ובינתיים אין למשטרה מפכ"ל כלל – לצפות מהמשטרה שתטפל באותם ארגוני פשע, ועוד רק על סמך סרטונים שהם מעלים, היא דרישה חסרת סיכוי להתממש

בוועדה עלו שאלות וטענות קשות כלפי בעלי הרשתות. נציגת טיקטוק התפתלה בתשובות כלליות וטענה שהם לומדים את הנושא, סיפקה נתונים על היקף הפעולות שלטענתם הם עושים כדי לנטר את הפעילות הפושעת והסבירה שלא תמיד האלגוריתמים יודעים לזהות את ההבדל בין סתם סרטון לבין כזה שכולל קריאה לאלימות.

דנה בקשר בין אלימות בחברה הערבית למדיה החברתית. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

אבל השאלה היותר חמורה, שלא עלתה בוועדה, היא: היכן רשויות האכיפה? איפה המשטרה? נראה שהמשתתפים לא העלו את השאלה הזאת כי הם יודעים שהיא מיותרת. באווירה הקיימת כיום בחברה הישראלית, עם שר לביטחון לאומי שהגיע ממחוזות הכהניזם ומפכ"ל חלש, שפרש השבוע ובינתיים אין למשטרה מפכ"ל כלל – לצפות מהמשטרה שתטפל באותם ארגוני פשע, ועוד "רק" על סמך סרטונים שהם מעלים, היא דרישה חסרת סיכוי להתממש. ובאשר לבעלי הרשתות החברתיות – הם, אם להשתמש בלשון המעטה, לא מצטיינים במיגור פשיעה, אלימות והסתה בסקיילים הרבה יותר גדולים, בארץ ובחו"ל, כך שאין סיכוי שהם ישנו את דרכם, אלא ימשיכו לשחרר תירוצים ולגלגל את העיניים.