חירות בעולם טכנולוגי מודרני

בעולמנו המודרני, הטכנולוגי, המתקדם, יש לנו אפשרויות כמו שלא היו מעולם: חופש הדיבור, עיתונות חופשית, כלכלה חופשית… לכאורה חירות אמיתית . האומנם?!

משל
תארו לעצמכם שיש לכם אפשרות להיכנס למאגר הזהב של ארה"ב למשך שעה אחת, ולקחת מטילים כפי יכולתכם. לשם כך עליכם לעבור דרך לונה פארק מדהים, שדיסנילנד מתגמד לעומתו. "אין בעיה", אתם חושבים. "ייקח לי 10 דקות לחצות את הלונה פארק, ויישאר לי מספיק זמן כדי לקחת טונות של זהב".

השעה מתחילה, ואתם נכנסים ללונה פארק. מכיוון שיש כל כך הרבה זמן, אתם מסתכלים בנחת סביבכם: מתקנים מלהיבים, רכבות הרים, אנשים נרגשים, חטיפים, אוכל, מזרקות ועוד. לאט לאט, אתם שוכחים את עצמכם בתוך המתקנים המרתקים. חצי שעה חולפת, אתם בגלגל הענק. ארבעים דקות. חמישים דקות. חמישים ותשע דקות חולפות, ולפתע אתם נזכרים: הזהב! אתם מתחילים לרוץ. אתם מתנשפים. הדקה הששים באה אל סופה. אתם מגיעים – ושערי מאגר הזהב ננעלים בפניכם.

נמשל
העולם שלנו הוא דיסנילנד. הוא מכיל את הפוטנציאל לעושר רוחני אגדי. אבל, העושר הזה נמצא מעבר לגן פלאות מלא באירועים שוליים ומסיחי דעת. בהחלט, יש בהם משיכה ויופי מיוחדים, אבל הם מרחיקים אותנו מהאפשרות לצבור עושר אמיתי. לבזבז את כל החיים בדיסנילנד זה לא חירות! זה ביזיון לחירות. אם אנחנו מזלזלים בחירות שלנו ומתחברים לדברים גשמיים בלבד, לטבע בר חלוף, אנחנו מאבדים את החופש הדרוש להשגת המטרות שלשמן הגענו לכאן: לחיות על-פי עקרונות, לעשות מעשים טובים, ולהתקרב אל בוראנו על ידי הידמות אליו.

כנפי יונה
המדרש מספר שהיונה הראשונה נבראה בלי כנפיים, והתלוננה לפני הקב"ה: "אין לי שיניים חדות להגן על עצמי. אני קטנה ואיני יכולה לברוח מטורפים". הקב"ה שמע את התחינה ואמר: "בסדר, אפצה אותך". מיד לאחר מכן, שבה היונה והתלוננה: "היה לי מספיק גרוע לפני ש-'פיצית' אותי, אבל עכשיו, יש לי את שתי הבליטות הענקיות האלה על הגב. הן רק מוסיפות משקל, ומקשות עוד יותר על הבריחה!". "את לא מבינה", ענה לה הבורא, "הבליטות האלה הן כנפיים. פשוט פרשי אותן – ועופי".

מצוות
בעיני מי שלא מבין, מצוות ומעשים טובים עלולים להיראות כמו משקל נוסף, עול כבד. למעשה, המצוות הן מה שמאפשר לנשמות שלנו להגביה עוף. הן עוזרות לנו ליצור קשר עם האלוקים, להגן על הקשר הזה ולהנציח אותו בעולם הזה. כל מצווה, בדרך המיוחדת לה, מלמדת אותנו כיצד לגלות את המציאות האלוקית בחיינו – כיצד להימנע ממה שמקהה את חושינו מלהבחין באמת, וכיצד לקחת חלק במה שמוציא אותו מאחורי הצללים האפלים של פעולותינו הארציות.

מצוות "הלא תעשה" הן מנגנון של חירות. הן עוזרות לנו להשתחרר מכבלי הזרם התת קרקעי החזק של האירועים השוליים ומסיחי הדעת, מהדיסנילנד של החיים. ברגע שאנחנו משתחררים מהסחות הדעת האלה, מצוות 'העשה' מכוונות אותנו לעושר הרוחני המוטבע בכל רגע של הוויה.

חירות מול חופש
חופש וחירות אינם זהים. ה-"חופש" נותן לנו את זכות הבחירה, את הזכות להליך משפטי תקין, את הזכות להחזיק בדעות בלתי מקובלות בלי לחשוש מעונש. אבל חירות היא יותר מזה. החירות אינה מוגבלת לדברים חיצוניים כמו ממשלה או אנשים בעלי עוצמה. חירות היא כוח פנימי. כך, יכול להיות מצב שבו רוב בני האדם אינם בני חורין, למרות העובדה שהם חיים בארץ חופשית. הנשמות שלהם כלואות. כמה אנשים כאלה אנחנו מכירים באופן אישי, כאלו שהשתעבדו לקריירה שלהם, שויתרו על הכל כדי לרכוש מכונית מהירה יותר ובית מפואר יותר, ורק בסוף גילו שהתעלמו מילדיהם, מחיי הנישואין שלהם, ומעצמם? אפשר לקחת הכל מאדם, חוץ מדבר אחד: את החירות האנושית, הרוחנית והמוסרית.

אמנם עם ישראל יצא מהעבדות במצרים, אבל לא היה כל כך פשוט להוציא את העבדות מעם ישראל! רק רוחניות יכולה להציע חירות אמיתית שבעזרתה ניתן לשאוף למטרות העמוקות ביותר והמשמעותיות ביותר בחיים. חירות היא מצב פנימי שבו הנשמה ממריאה מעלה, עצמאית ובלתי תלויה במציאות החיצונית. המצוות חוסמות הודעות "דואר זבל" חומרניות בלתי רצויות, ובו בזמן יוצרות קשר תמידי ונצחי, איחוד אינטימי בין האדם לאלוקיו. איחוד שנמנע בדרך כלל מעומס פרטי חיי היומיום. המצוות הן כלים שבעזרתם הנשמה שלנו יכולה להגביה עוף, להיות בת חורין ונטולת עול, כמו יונה יפה הפורשת כנפיה ודואה אל על.

לטפס על הר
למרגלותיו של הר גבוה ונישא שכנה עיירה קטנה. פסגתו של ההר הייתה כה גבוהה ומדרונותיו כה תלולים, עד שכל ברי הדעת התייחסו אליו כאל בלתי ניתן לכיבוש. למרות זאת, מפעם לפעם היו כמה צעירים פזיזים נערכים לטפס על ההר. כמה מהם שבו כשהם מודים בכישלונם. מהשאר, לא שמעו עוד. למרות האזהרות החמורות והנבואות השחורות, צעיר אחד היה נחוש לעמוד באתגר ההר. פעמים רבות הוא כמעט נכנע ושב על עקבותיו, ופעמים רבות כמעט פגש בסופו המר. בהתמדה עיקשת הוא הצליח סוף-סוף להגיע אל הפסגה. אבל אז הוכה בהלם.

עיר שוקקת חיים וקהילה שלמה שכנה על פסגת ההר האדיר, במקום שכולם האמינו שאיש לא דרך בו. תושבי ההר צחקו כאשר הביע את תדהמתו. "אתה חושב שאתה הראשון שהצליח לטפס על ההר?", הם סנטו בו, "גם אנחנו הגענו אל הפסגה, והחלטנו להקים את העיר הזאת, ולבנות כאן את חיינו".

בעודו המום ומתוסכל מגודל האכזבה, ראה מולו ילד קטן. זה כבר היה יותר מדי עבורו. "מה?!" הוא שאל בתדהמה, "גם אתה טיפסת את כל הדרך עד לכאן?!"

"לא", ענה לו הילד. "אני פשוט נולדתי כאן".

הכל התחיל על אותו הר, שנקרא סיני. מאותה נקודה ואילך, עמל עם ישראל להעפיל על הר המוסר והמידות הטובות. לפעמים הוא מצליח, ולפעמים נכשל. לפעמים תוהה אם מאמציו שווים, אבל תמיד ממשיך במשימת כיבוש פסגת השלמות הרוחנית והמוסרית. אנחנו נולדנו על ההר, שמתחת לרגליו נמצאים הישגי הדורות שקדמו לנו, והם אלה שתומכים בנו. כולנו שייכים לאותה אומה, לאותו אבא רוחני. כל הכוח שלנו נובע מהאחדות שבנו. צריך לשאוף לכך שהמטרה המשותפת, תהיה קודמת לשאיפות היחיד. כאשר תוכניות ורצונות אישיים, הם המאפיין הדומיננטי של אומה, היא תהרוס את עצמה. אך כאשר הכוח המאחד והמחבר הוא המטרה, תצעד האומה לעבר השלמות והשלום, ותסחף יחד אתה את העולם כולו.

עברנו את חג שבועות – חג מתן תורה, לאחר שבעה שבועות של הכנה. מאחל לקוראים המסורים והנאמנים ולכל בית ישראל: שתזכו לטפס הלאה, להביט מעלה, ולהמשיך להעפיל – אל עבר פסגת ההר, ועל ידי כך, להגיע לחירות הרוחנית האמיתית.