שמונה יהלומים בדמות כפתורים וילד אחד

במגירת עץ חומה, בארון בגדים הנסמך על אחד מכותלי בתיה העתיקים של שכונת מאה שערים, מאוחסנת מזה עשרות שנים שקית בד ישנה האוצרת בקרבה אוצר שלא יסולא בפז. שנים רבות מנסה יהודי נכבד, בכל דרך אפשרית, להמיס את לבו של בעל השקית ולשכנעו למכור לו את תכולתה תמורת ממון רב, אך הלה בשלו: "את השקית הזו, אשמור אצלי עד יומי האחרון".

סיפורנו התרחש לפני עשרות שנים בירושלים העניה והמרודה, שנלחמה בכל יום מחדש על הצרכים המינימאליים הדרושים לאדם כדי לקיים את גופו.

באותם ימים שכנה חנות סדקית באחת מסמטאותיה המפותלות של מאה שערים. חנות אמרנו? אולי חדרון. למען האמת היה זה חלל קטן וחשוך שנפער מתחת לגרם מדרגות רעוע, שבתנאי השעה הפך ל-"חנות". כמה קרשים עבים ודלת ברזל שנתלשה מחורבה מטה ליפול, תחמו את גבולות חנותו של נוח. נוח, איש צדיק היה. בכל זמן פנוי נוטל היה לידיו ספר קודש, ממשש את כריכתו באהבה, מתיישב על שרפרפו בפתח חנותו, ומתענג בלימודו, בעוד שמש ירושלמית נעימה מחממת את עצמותיו.

יותר מששהה בחנותו פנימה, שהה נוח על שרפרפו. שעות רבות פנויות היו לו לנוח לעלעל בספריו. באותם ימים, מי הוא זה שיתפור לעצמו בגד חדש? וגם בלית ברירה, אנשים הסירו כפתורים מבגד ישן והעבירום לבגד חדש. כך שנוח לא ראה ברכה מרובה בעיסוקו.

בן קטן היה לו לנוח, מחמד עינו. לכל מי שרק ניאות לשמוע, היה נוח מספר בעיניים בורקות על בנו יקירו, ילד חמד טהור וקדוש שנפשו חשקה בתורה.

לעת ערב, היה נוח "נועל" את חנותו. חוט מתכת ארוך ומפותל שנכרך סביב הקרשים ודלת הברזל, הבהיר לקונים מאוכזבים כי נוח כבר סיים את יום עבודתו. לעיתים, לא היה נוח מתאפק, ועוד בטרם הגיעה שעת ערביים, היה מסדר את ארגזיו וממהר לביתו. אהבתו לבנו לא ידעה מצרים.

ואכן, לא לחינם התגאה נוח בבנו. מוריו הפליאו בשבחו. שוב ושוב היה נוח מדמיין לעצמו את בנו יקירו היושב על ספסל הלימודים ובולע בשקיקה את שיעורו של הרב. גם מהתנהגותו בבית רווה נוח נחת. בנו היה חוזר מן החיידר ואחר שסעד קמעא את ליבו, התיישב ליד השולחן ובהתלהבות נעורים, שנה וחזר על תלמודו.

נוח לא היה זקוק למאומה מעבר לזאת. לא פעם התיישב בזווית החדר כדי לא להפריע לבנו ללמוד, מזין את עיניו ביוצא חלציו, ונפשו התמלאה נחת ואושר עילאי.

קרבו ובאו ימי החורף. הימים החלו נסוגים באיטיות אך בבטחה לאחור, מחזירים להם ללילות את השעות שנטלו מהם בימות הקיץ. זמן מה, עוד היה נוח מסיג את השולחן לקרבת חלון גדול, להקל על הילד הקטן שהתאמץ לעיין בחומשו באור החיוור ששרר בחדר. אך לאחר שבועות מספר לא היה בכך מאומה כדי להועיל. עוד לפני שובו של הילד מן החיידר, כבר נשתררה אפלולית כבדה בבית, והילד – נפשו איוותה ללמוד.

נפט. חומר פשוט וזול, שדי במעט ממנו כדי להאיר חדר שלם. אך לנוח מיודענו לא היו האמצעים הדרושים גם לרכישת כמות פעוטה של נפט. אולם, לא אבא כנוח יתן מרגוע לנפשו כאשר מבנו נמנעת האפשרות ללמוד תורה. וכך, באחד הימים, בטרם הגיף את קרשי חנותו, חפן נוח בידיו כמה כפתורים צבעוניים מסרם לבנו יקירו ואמר: "הא לך, אתה ודאי תצליח למכור אותם, ובכסף שתקבל נרכוש נפט, ותמשיך לשקוד על תלמודך". ואכן הילד הפקח מצא דרכים שונות למכור את הכפתורים שהיה אביו משלשל לו מידי פעם, ובכל יום היתה הפתילה מרצדת בעששית הנפט שניצבה על השולחן, ולאורה המשיך נוח לרוות נחת מבנו.

תקופה קשה ביותר עברה על הישוב היהודי בירושלים. ערב אחד, יושב היה נוח בזווית החדר, ונפשו מרה עליו. הוא ידע שמחר הוא ישב בחדר עם בנו והחושך יכסה על שניהם. כפתוריו אזלו!!
אין קונים, אין מוכרים, אין כסף. מחר גם לא יהיה נפט.

נוח לא מצא מנוח לנפשו ההומיה. ב"ה, זכו הוא ורעייתו לגדל את בנם לתורה וליראת שמים, ועתה, בשל חיסרון במעט נפט, עלול הכל לרדת לטמיון! אשתו, צדיקה כמוהו, מה לא עשתה כדי להנעים לבנה את לימודו. בכל יום, היתה מבשלת עבורו תפוח אדמה רך וטעים, ולעצמה הותירה את השיירים. עיניהם נקוו בדמעות צער, וכאב מר צרב את ליבם.

מעיל יפה היה לו לילד. לפניו השתמשו בו רק שלשה בני דודים מעבר לים. כאשר החל המעיל לאבד את צורתו, שלחוהו לארץ ישראל. בעיר הקודש היה מעיל זה נחשב כחדש ומבהיק. בשעה שנוח הביט במעיל לראשונה, חשש קמעא שמא המלבוש 'המהודר' יעורר על בנו את קנאתם של חבריו. היו ימים.

אף שלא היה לו לנוח מה לעשות בחנותו, ההרגל עשה את שלו. למרות שלא ישן כל הלילה, השכים בהנץ החמה, התפלל שחרית בדמעות רותחין, ופנה אל שרפרפו. באותו יום לא מיהר נוח להגיף את חנותו. "לשם מה?" הרהר לעצמו בתוגה, "כדי לראות את בני המתמיד בטל מתלמודו?" לבסוף, בשעת ערב מאוחרת פנה נוח לביתו בצעדים כושלים. הוא היה משוכנע שימצא את חלונות ביתו חשוכים, ואת בני ביתו ישובים קפואים על מקומם ומתכנסים איש איש בנפשו.

לולא היה תומך בו עובר אורח מזדמן, היה נוח משתטח אפיים ארצה. הוא לא האמין למראה עיניו. מן החלון ניבטה דמותו של בנו מחמדו, מתנועע בזריזות ליד השולחן, עליו ניצבה בעוז ובגאון, עששית הנפט, בוערת באור יקרות.

רגליו של נוח, שעד כה נדמו עליו כשני בדילי עופרת, נשאוהו בקלילות לעבר ביתו. הוא ריחף וקיפץ אל מפתן הדלת כשכולו השתאות. בעל עיניים חדות היה נוח. בכפתורים הוא הבין מצויין. תוך רגעים מספר הפכה השתאותו של נוח  להתרגשות ולבכי נסער, כאשר הבחין במעילו ה'מהודר' של בנו, חלק ונקי מכל כפתור.

"מה לי כפתורים במעילי, אם ללמוד איני יכול? מכרתי אותם ליהודי מהשכונה שנתן לי נפט תמורתם" שח בנו בתמימות. האושר שהציף את ליבו של נוח, היה כפליים מצערו בליל אמש.
הכפתורים האלה, הם התכולה שהיתה בשקית במגירת העץ החומה.

'נער הייתי וגם זקנתי'. שנים רבות חלפו מאז. הילד הקים משפחה וזכה לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים. ביום מן הימים, שמע אחד מילדיו שבגרו על המעשה, ומאז הוא מנסה לרכוש את השקית והכפתורים שבתוכה תמורת ממון רב. אך הקונה המאושר מסרב ואומר: "את השקית הזו, אשמור אצלי עד יומי האחרון". כשמנסים לפתותו שוב למכור את הכפתורים הוא עונה: "כפתורים? בשבילי הם לא כפתורים!  אלו יהלומים נדירים, מסולאים בפז!!".

לנו, לא נותר אלא ללמוד מאותו ילד קטן וטהור: על אהבת הלימוד, על הדבקות במטרה, על ההקפדה והזהירות שלא להחסיר אפילו פעם אחת מקביעות לימוד התורה.
יהי רצון, שנזכה לרוות נחת דקדושא מכל צאצאינו.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"