אכזבתו של טוחן הקמח

הדלת הכבדה הוגפה מאחוריו והבריח השמיע קולות של נקישה. באור הקלוש שהבליח מבעד סדק שבקיר הבחין בן בשמיכה אחת דקיקה שעתידה לשמש אותו בארבעים שנות המאסר שנגזרו עליו. הוא לא הבין עד תום מה בדיוק היה עוונו, אבל לצערו שופטיו גם לא התעמקו בדבר. אחת היא להם פקודת השליט העריץ: להושיבו מאחורי סורג ובריח! גזר דינו ניתן.

חורף קשה פקד את האזור. השמיכה היתה רכושו היחיד ובן שמר עליה מכל משמר. הוא לא ההין לפרוס אותה על הרצפה הקרה ולשכב עליה, לבל תתחכך באבנים המחוספסות, תתבלה ותתפורר, והוא יאבד את החפץ היחידי שיש לו עלי אדמות. כל לילה היה נשכב על הרצפה הקשה, ומכסה עצמו בדחילו, נזהר שלא למתחה. לא פעם היו פוקדים אותו חלומות ביעותים מזעזעים, בהם היה רואה את שמיכתו קרעים-קרעים. בהקיץ היה מפצה את עצמו בחזיונות נעימים על השנה האחרונה למאסרו, או-אז "יפנק" את עצמו ויכרבל את כל גופו בשמיכה. חציה על הקרקע חציה ממעל, והוא בתווך.

ככלות החורף פג עיסוקו בשמיכה ושעמום נורא החל פושה בו. פעם ביום היה סוהר משליך לעברו לחם עובש ובקבוק מים דרך האשנב, והוא מנגד היה מוציא אל הסוהר את שהיה צריך. בזאת הסתכמה פעילותו היומית. בן חש על סף השגעון. הוא הבין, כי אין לו סיכוי לצאת ממאסרו, אך כל תקוותו היתה שיארע לו נס אשר יזמן לו תעסוקה. לפחות יתעסק במשהוא מועיל שיתן ערך לשעותיו וימיו.

באחד הימים התרחש מאורע נדיר בבית האסורים: ביקור! מפקד בתי הסוהר ערך סיור במסדרון התאים, וכל אסיר הורשה להציץ ולבקש בקשה אחת. "אני משתגע", פלט בן לעברו ביאוש, "ספק לי תעסוקה". להפתעתו העצומה הלה הגיב בחיוב:

"אתה רוצה לטחון קמח?"

"בהחלט", השיב מיד, ופלט עשרות ברכות ואיחולים.

האשנב נטרק על פניו, והוא החל לפנטז ולתכנן את העתיד הזוהר. את שקי החיטים יערום ליד הקיר הצפוני, את הקמח שיטחן יסדר בשקים ליד הקיר הדרומי, ובתווך יציב את הריחיים, והוא… חור וידית, זה מה שנתנו לו. סוהר חמור סבר קדח חור בקיר תאו, התקין בו ידית ריחיים, והסביר לו כי מן העבר השני של הקיר עומדים ריחיים גדושים חיטים. "אם ברצונך להימנע משעמום, סובב נא את הידית", פלט הסוהר בצאתו מהתא.

היו לו מאה ואחת שאלות לשאול את הסוהר הקודח שסיים את מלאכתו, אך הלה מילא פיו מים, והותירו עם סימני שאלה רבים. מי יושב בתא השני? מדוע שפר מזלו של האסיר מעבר לקיר לראות את הריחיים, למלא בהן חיטים ולצרור את הקמח? ובכלל, האם הלה צווה לעקוב עשרים וארבע שעות אחר הריחיים כדי למלא חיטים בעת הצורך ולרוקן את הקמח בהתמלא המיכל? לאיזה צד לסובב את הידית?

תשובות לשאלותיו הוא לא קיבל, אך למרות הכל לא היה קץ לאשרו הרב של בן. הוא החל לסובב את הידית במרץ רב, פעם אחורה ופעם קדימה, כדי לצאת ידי כל הספקות, ודמיונו הסתובב עמה ביחד בסחרור. בעיני רוחו הוא חזה בפועלים הפוערים עיניים נדהמות לנוכח הקצב המהיר שבו הוא מפעיל את המכונה. שקי קמח נערמים במהירות זה לצד זה, משלוחים בהולים של גרעיני חיטה זהובים מגיעים אל בית הסוהר ומובלים היישר אל התא הסמוך לתאו, ואסירים בעלי זרוע מניפים אותם באחת ושופכים את תכולתם.

יומו הראשון בעבודה חלף והגיע הלילה. מתוקה שנת העובד. היה זה הלילה הטוב ביותר שלו מאז התרגשה עליו הרעה. לפני שנרדם, לא שמע מאומה מעבר לקיר. היה זה אות ומופת עבורו כי אכן זריז וחרוץ הוא, לבטח האסירים המופקדים על המכונה נפלו גם הם מותשים על משכבם, מתפללים ששנתו תארך. אך הוא לא עמד לספק את מאווייהם. השכם בבוקר הוא לפת בחדווה את הידית, החל לסובבה אט-אט, כדי לבשר ל-"שותפיו" מעבר לקיר שיום עבודה חדש בפתח. כעבור דקות אחדות הוא כבר היה מיוזע ומאומץ מעבודה רבתי. חיטים. קמח. חיטים. קמח. אח…

בן הפליג בדמיונותיו: הוא ימתין לשחרור ארבעים שנים, ובני משפחתו יראו לו אז גזירי עיתונים צהובים מיושן עם כותרות ענק: "אסיר אחראי על טחינת קמח של עיר שלמה", "טוחן בלתי נדלה בבית הסוהר", "המושל שוקל להעניק אות כבוד למספק הקמח", ועוד כהנה וכהנה.

בשמחתו הרבה על תפקידו החשוב, כבר הפסיק להתייחס לשמיכתו כרכושו היחיד הראוי לכל משמר, ובעת שעור כף ידו התאדם ממאמץ וחיכוך, היה מלפף את הידית בשמיכה הקדושה ומוסיף לטחון. הוא לא יאכזב את אלפי האנשים האוכלים מכף ידו.

היו אלה שנים טובות. בהגיעו לגיל שיבה הוא כבר לא היה מסוגל לעבוד במרץ ובזריזות שאפיינו אותו בצעירותו, עת נכנס לבית הסוהר, אך הוא עדיין הקפיד למלא בכל יום שתים עשרה שעות עבודה לכל הפחות.

"איש לא ישכח אותי", הרהר לעצמו בפעם המי יודע כמה, כאשר שקשוק מפתחות נשמע וסוהר תורן בישר לו בקול צונן, כי הוא סיים לרצות את עונשו והגיע יומו לצאת לחפשי. "איש רב-חסד, אנא, בטרם אתה משחררני לדרכי, קחני אל התא הסמוך, ברצוני לראות את 'חדר הקמח'". אמר בן לסוהר.

בן לא זכה לצאת לחופשי, הוא לא זכה לצאת מכותלי בית הסוהר!! ברגע שנכנס לתא הסמוך וראה את "חדר הקמח" שכה חלם עליו 40 שנה, הוא קיבל את שוק חייו והוא קיבל התקף לב חמור. לבו נדם במקום שבו הוא ראה בעיני רוחו את הריחיים במשך ארבעים שנים. המראה האחרון שראה בימי חייו היה: בורג. בורג עלוב שהיה מחובר לידית. הידית שהפעיל 40 שנה סיבבה בסך הכל בורג. בן גילה שכל חייו היו חסרי תכלית, הוא סובב כל חייו… לא מכונה, לא חיטים ולא קמח.  לא כלום!!!

ארבעים שנה הוא סובב את הידית על ריק…

אף אחד מאיתנו לא רוצה לטחון אוויר, להגיע לסוף ימיו ולגלות שלא עשה דבר. הבל הבלים, אמר קהלת. הבל הבלים, הכל הבל! כל דבר שאינו קשור לרוחניות – הבל הבלים. בעולם השקר, הדמיון פועל, אדם יכול לנווט את חזיונותיו למקומות הרצויים לו, אך כשמגיע הזמן לעבור צד, כל אחד רואה באמת מה הוא פעל בעולם הזה.

ידידיי היקרים, זה הזמן, תמיד הזמן, לקום ולעשות מעשה שקשור לרוחניות, מעשה בשביל הנשמה, עבורכם ועבור הדורות הבאים!

עובד מ-"מאורות הדף היומי"