עבדים (מודרניים) היינו…

לו סיפרנו לאדם מהדורות הקודמים על ההתקדמות הטכנולוגית הצפויה, כמו מכונית, מכונת כביסה, טלפון סלולרי, פקס, מחשב, מיקרוגל, לייזר וכו' – הוא היה אומר ללא ספק שמדובר ב-"גן עדן", ומי שיחיה בעולם עם קידמה טכנולוגית כזאת יהיה "עשיר" ונטול דאגות. המאה ה-20 התאפיינה בפריצות דרך ובחידושים טכנולוגיים מדהימים שאמורים היו לפנות לנו זמן יקר לעיסוקים חשובים באמת, ולהעלות את איכות החיים שלנו מאוד. האמנם?

בשנים האחרונות נוכחתי שכל המצאת היי-טק חדשה, שכביכול נועדה להקל על חיינו, נוגסת במקום זה נתח נוסף מהזמן החופשי ההולך ומצטמצם שלנו, וגוזלת מאיתנו זמן איכות עם המשפחה ועם הקהילה. למשל: הטלפון החכם החדש שלי הוא גם טלפון נייד, גם אמצעי תשלום, גם מיסרונר, גם מחשבון, גם מצלמת וידיאו, גם מצלמה דיגיטלית, גם לוח משחקים, גם מערכת ניווט GPS, גם נגן וגם מנהל מידע אישי. אבל בעיקר, הוא מוריד את הדואר האלקטרוני ישר לתוך "האזור המוגן שלי", כך שאני זמין 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע, לכל מי שרוצה ליצור איתי קשר, לשאול שאלות, לערוך תאומים, לבקר, או לשלוח הודעות דואר זבל. בקיצור: ביתי הוא כבר לא מבצרי.

מה עם זמן להעניק לאני הרוחני?

ידידיי היקרים, בו נודה על האמת: הפכנו בעל כרחנו לעבדים מודרנים. ומכיוון שאנחנו קשורים גם לכבלי עבודה, מערכות יחסים והתחייבויות חברתיות שונות, מתי בדיוק אנחנו אמורים לעצור ולנשום? מה עם זמן מיוחד להענקת תשומת לב לאני הרוחני שלנו, לבני המשפחה, לחברים, למצוות, לקהילה? מה עם קצת שקט, רוגע ושלווה במשך היום, שכה נחוצים להתחדשות ולצבירת אנרגיה חדשות?

את התשובה קיבלתי כאשר נאלצתי לשהות בבית חולים מספר ימים עקב טיפול רפואי דחוף לאחד מילדי. לראות אותו נאנק מכאבים, מחזיק את הראש, ומתפתל מייסורים, היה מעבר למה שאשתי ואני יכולנו לסבול. בתוך מצב החירום הזה, הטלפון הסלולרי שלי צלצל, הבהב ורטט בשמחה, לא מודע לכך שיש לי עכשיו בראש עניינים הרבה יותר חשובים. כמעט שלושה ימים שלמים עברו עד שבני שוחרר מבית החולים, וכל אותו הזמן התעלמתי לחלוטין מידידי הנאמן וה-"חכם".

למרבה הפתעתי, הסתדרו יפה בלעדי והעולם שרד בלי כל נזק. התחלתי לחשוב על עיקר וטפל בחיים ועל "איזון אקולוגי". כשחזרתי בסופו של דבר לסדר היום הרגיל שלי – בלי זמן לנשום וקרוב לצאת מהדעת – התובנה התבהרה לי כמו התגלות נבואית: אני צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר! אני צריך לשחרר את עצמי מכבלי שיעבוד המאה ה-21 ולעסוק בדברים החשובים באמת בחיי.

ואז קלטתי שזה עתה גיליתי מהו פסח. התורה מציירת תמונה קודרת למדי של חיי בני ישראל במצרים. פרעה כינה אותם נרפים ודרש מהם "עבודה ללא הפסקה". הם שועבדו בכפייה, רעבו, הוכו, וילדיהם נלקחו מהם. "עבודת הפרך" שהונחתה עליהם מתארת לא רק את קושי העבודה שהם ביצעו, אלא גם את המינון שלה. לא רק שהם עבדו קשה, אלא עבדו כל הזמן, עד כדי כך שלא נותר להם זמן למותרות כמו חשיבה. הם היו עסוקים מכדי לחשוב בצלילות אמונית. וגרוע יותר, הם התרגלו לקיום האומלל שלהם, קיבלו אותו, וחשבו שחייהם האומללים הם "נורמליים".

אולי, אילו הייתה להם אפשרות לחשוב על התנאים הנוראים שלהם, הם היו זועקים בתפילה היוצאת מן הלב אל ה', שהיתה סביר להניח מחישה את גאולתם. פרעה פגע בעצם מהותם האנושית בכך שגזל מהם את היכולת לבחון את עצמם – הצעד ההכרחי הראשון בדרך למימוש עצמי.

בפסח – הכול נעצר

בהחלט נפלא לחיות במאה ה-21. בורא עולם נתן חוכמה באדם לגלות הרבה דברים נפלאים: חקר החלל, מיחשוב, התגברות על מחלות קשות – כל אלה ביצועים מרשימים בהחלט. אבל אנחנו גם סובלים יותר מאי פעם משחיקה, פיזור דעת, תשישות מנטאלית, הפרעות ריכוז וקשב ויתר לחץ דם. כל אלה הם ללא ספק השלכותיו של שיעבוד ההיי-טק בדורנו. בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לאו, אנחנו כל הזמן ב-"היכון" חסר רחמים לקראת מישהו או משהו. ואנחנו קוראים למצב הזה "נורמלי".

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" ובכן, בפסח – הכל נעצר. זה מתחיל בביעור החמץ – המזון הרגיל והבסיסי שלנו. מה יכול לסמל טוב יותר את השגרתי, הרגיל והארצי מאשר פרוסת לחם? אנחנו מצחצחים את הבית ומסלקים ממנו כל פרור. במשך שבעה ימים, מדי שנה, אין כניסה ל-"נורמלי", ואז, אנחנו מכבים את הסלולריים, סוגרים את מקומות העבודה ויושבים סביב שולחן הסדר כשלרשותנו כל הזמן שבעולם, כדי לספר על יציאת מצרים ולקיים בהידור את המצווה של "והגדת לבינך". ובעוד שרבים מאיתנו נרתעים ממה שנראה כמו אין סוף השאלות שהילדים יכולים לשאול אותנו בחדווה במשך כל השנה, בלילה הזה אנחנו דווקא מעודדים אותם לשאול את ארבע הקושיות, יחד עם כל שאלה אחרת שיש להם.

הלילה הראשון של פסח יכול לייצר אנרגיה נפלאה, הזדמנות מדהימה, זמן להתחלה נשגבת, זמן לעורר השראה בילדים, העושים את צעדיהם הראשונים ברוחניות. זמן להגיע אל הבלתי אפשרי, להגיע אל מעבר לזמן.

גם בשאר ימי הפסח, האיסור לאכול חמץ יוצר אוטומטית שינוי דראסטי למשך כל שבעת הימים שבהם ההתחייבויות השגרתיות שלנו עפות החוצה מהחלון. אנו חופשיים מהמחויבויות השגרתיות ותנודות החיים, וזמינים ליקרים לנו מכל. פסח הוא השחרור האמיתי מהרוטינות בולמות החשיבה של החיים המודרניים.

הסוד של חג הפסח הוא לשלוט בזמן ולדהור על גבו אל מעבר לחומר. האמת היא שבכל שבוע ושבוע יש יום אחד שבו אנחנו פשוט מוכרחים לקחת חופשה כדי לנשום עמוק – יום שבת – יום מנוחה לגוף, לנפש ולנשמה. אבל בשביל "לעשות ניקוי כללי", להגשים את עצמנו, למלא את ייעודנו האישי, ולשחרר את האני הפנימי שלנו מהמרוץ המטורף של החיים על המסלול המהיר, אנחנו זקוקים לכוח מיוחד. אנחנו זקוקים לכוח השינוי האדיר של פסח.

הגיע הזמן לפנות קצת חומר לטובת הרוח. מצה ומצווה: כמו שהמצה הופכת לחמץ אם עובר זמן רב מדי, כך גם המצווה – חיים רוחניים למי שעושה אותה – מחמיצה, תוססת, מוחמצת – אם מניחים לה להפוך לחלק מהטבע. מצווה היא פעולה גשמית שמכילה אנרגיה רוחנית בלתי מוגבלת, אבל כך צריכים לעשות אותה. אם עושים אותה כלא יותר מפעולה גשמית, היא עלולה להתנתק מהעולם הרוחני. מצוות הן כמו מצות: כשעושים אותן בדרגה הגבוהה יותר, בזריזות ובלהט, הן נעלות. כשעושים אותן בכבדות ובאיטיות, הן מחמיצות.

פסח כשר ושמח, מלא חרות גשמית ורוחנית, לכם ולכל בית ישראל.

עובד ממאמר של הרב מלשטיין