מיומנו של מנקה הארובות

"המחותן איננו, אבי הכלה נעדר!" לחש קרוב משפחה רחוק, נרגש עד עמקי נשמתו מן העובדה שהוא הראשון המדווח על כך לאנשים, שבסך הכל ביקשו להשקיט את רעבונם בתופין אחד מיני רבים שהכינו נשות העיירה, ועתה התביישו אפילו לשתות כוס מים מהול במיומנות במיץ תפוזים. שוד ושבר, המחותן עדיין לא הגיע לאולם. אבל לפני שנמשיך, בואו נחזור שמונה חדשים קודם לכן…

אצבעותיו העבות היו עסוקות בחיטוט ובחיפוש אחר לכלוכים ושאר מרעין בישין שקנו שביתה בחריץ הרחב שבראש הארובה, כאשר נשמע מרחוק קולה של רעייתו המסורה: "משה, הם הגיעו, הורי החתן הגיעו!". בהתרגשותו כי רבה, כמעט נפל ממרומי הארובה. אלמלא היה ותיק ומיומן במלאכתו, לא היה מספיק למתוח את שני רגליו לצדדים ולהיאחז בכל כוחו בכותלי הארובה.

בעודו משלשל עצמו בניחותא, נזכר בימיו הראשונים כמנקה ארובות. היה זה אמצעי נחמד להסיח דעתו מן המאורע הכביר שלפניו. ילד רזה וקטן היה כשנלווה לאביו בפעם הראשונה וזחל איתו לקרביה של ארובה, כתליה מדופנות פיח מר וחללה ערפילים, פיסות קטנות של חומר שחור מפיח התערבלו בתוכה, ולראשונה בחייו הבין מה עושה אביו מבוקר עד לילה. הוא לא העלה על דעתו, כי זה יהיה גם עתידו ומקור פרנסתו. לאחר דקות ספורות הוא נפלט החוצה משתעל כמו ישיש חולני. למחרת הוא כבר נשאר עשרים דקות עם אבא בתוך הארובה, קשר דליים ומגרדות אל החבל שאבא שלשל מלמעלה, ובלי לשים לב הפך לעוזרו הקבוע.

כשאבא מעד ושבר את רגלו בארובה של אצילה בריטית שהתעקשה כי לא יכניס לביתה את מגפי הטיפוס שלו, היה זה ברור מאליו, כי הוא ימלא את מקומו. אביו שכב חודש במיטתו, ולראשונה בחייו הבוגרים נח מעבודתו המפרכת. בהתהלכו בחוץ על משענתו, הבחין משה בגוו הכפוף של אביו והחליט: לא עוד! אבא לא יתעסק במקצוע מפרך זה. מיני אז היה משה המפרנס היחידי של המשפחה.

הוא נפלט החוצה מן הארובה, ושאף אל קרבו אוויר צח, וחייך בינו לבין עצמו בהרהרו האם גם ביתו היתה רוצה להחליף אותו, אם היתה בן?! האם גם היא היתה מבחינה בגוו הכפוף? הוא הסיר מראשו את המחשבות הטורדניות באחת. שבע בנות היו לו בבית, ולא נראה שמישהי מהן תרצה לעסוק במקצוע של אביה. המסורת עומדת להפסק, אלא אם כן חתנו המיועד ירצה להמשיך במלאכה. המחשבות על החתן החזירוהו לקרקע המציאות. "משה, הם הגיעו!". המחותנים המיועדים נצפו מגיעים לעיירה ומתארגנים בבית קרוביהם.

הוא השיל מעליו באחת את סרבל הטיפוס, וזירז את צעדיו הכבדים לביתו. כעבור שעות אחדות הוא מחה כף מפוייחת בכף מפוייחת ברוב אושר. מזל טוב! איזה חתן! עושה רושם של למדן רציני, אחד כזה שלומד 60 דקות בשעה! במו עיניו ראה את רב העיירה קורן מאושר בשוחחו עם החתן על עניין שבדברי תורה, ונדמה היה לו אפילו שהרב הנהן בראשו פעם או פעמיים. "לא יאוחר מחודש אדר", הדהד קולו של השדכן, ולא חלפו אלא כמאתיים וארבעים בקרים ולילות, והעיירה היתה כמרקחה לקראת החתונה.

הגיע חודש אדר. עיירה שכוחת אל, אבל דבר כזה עוד לא קרה, שהאבא של הכלה לא יופיע לחתונה?! המבוכה היתה רבה. בוקה ומבולקה. איש עוד לא דיבר על כך, אבל רבים ממכריו של משה ניסו לאתרו בינות הקהל, כדי ללחוץ את ידו ולברכו, אך משה איננו, כאילו בלעה אותו האדמה.

"אפשר נתקע בארובה כל-שהיא", ניסה מאן-דהוא להפיג את האווירה הרצינית, אך קפא באחת למראה מבטו החודר של אחד הקרובים. "שחור. כן, ככה תזהה אותו, הוא מנקה ארובות, תמיד שחור משחור, לא ראית אותו?", שמע אחד השכנים את אבי החתן מסביר לאחיו איך נראה אבי הכלה, וזה הספיק לו כדי להבין את המתרחש. הוא עיכל מדוע אבי הכלה לא נראה בשטח… הוא זינק ממקומו ובתוך שניות ספורות חזר עם משה אבי הכלה צחור כברבור, והטביע את אבי החתן הנדהם בזרועותיו השריריות של משה.

נפתרה התעלומה! שנים לא קירצף משה מנקה הארובות, את עצמו בעוצמה שכזו, כפי שעשה לכבוד חתונת בתו הבכורה, ניקוי יסודי, טיפול 10,000 הוא עשה. וזו היתה הסיבה לכל המבוכה, פשוט לא הכירו אותו… לאבי החתן הסביר ברצינות-מה: "הדמות המפוייחת שראית כשנפגשנו באירוסין – לא היתה הדמות האמיתית שלי. אז הייתי מכוסה בפיח, עשן, אפר ושאר מרעין בישין. עכשיו – הנני!, זה אני האמיתי".

לפעמים רוצה יהודי לעשות מעשה טוב וטהור, לשפר את הליכותיו, להתפלל תפילה זכה מעומק הלב, אבל אז הוא כמעט מתחרט, בושה וכלימה אוחזת אותו והוא מהרהר בליבו: אני לא ראוי לכך, אני עטוף בעבירות. ליהודי כזה נאמר: ראוי אתה גם ראוי! השכבות העוטות אותך ומבודדות אותך מרוחניות, מביצוע מעשים טובים, אינן גופך ובשרך! פיח הן, אבק, זה לא אתה! אמרו חז"ל: "אפילו עבריינים שבהם מלאים מצוות כרימון". לכל יהודי יש נשמה טהורה של בן מלך. לעיתים, כל שצריך לעשות זה רק למרק את הגוף והנשמה, ואז מתגלה היופי הפנימי שבו.

עובד מ-"מאורות הדף היומי".